התארגנות עובדים והתנועה הקיבוצית

פעם כשהייתי נער הסיעו אותנו לכבוד האחד במאי לאפעל, כדי שנבין מדוע  חג הפועלים הוא החג שלנו. אני זוכר בעיקר ששניאור משפיים בא עם המקטרת וסיפר לנו שהוא רפתן, אבל אינו פועל כי לא רק שכל הפרות ומכון החליבה בבעלותו אלא גם המפעל של הקיבוץ. אבל, אמר, (ואז עצר כדי לפמפם במקטרתו) –  למרות שהוא אינו פועל שכיר הרי שחג הפועלים הוא חגנו, מאבקם הוא מאבקנו והביטוי המלא לסולידאריות בקיבוצים היא האחווה העולמית בין הפועלים, וכן הלאה.

אחר כך הייתה הופעה וריקודים לתוך הלילה ואני יצאתי לחיפושים (כושלים) אחרי ביטויים יותר קונקרטים של אותה אחווה עליה כולם דיברו. בבוקר קבוצת הבנות, אחרי שינה קצרה מידי, יצאה עם איזה טיעון נגד הפגנות בכלל והפגנת אחד במאי בפרט, או ההיפך, והחליטה שהיא מדלגת על הצעדה. אני החלטתי, לצעוד איתן, לתחנת האוטובוס בחיפושי המתמשכים אחרי אחווה. אלא שהביטוי היחידי לאחווה שזכיתי לו היה הזכות לסחוב כמה מהתיקים שלהן.

מאז נראה שסוגיית אחוות הפועלים ירדה מהפרק בחברה הישראלית כולה וגם בקיבוצים. עבודה מאורגנת נהפכה למוקצית מחמת מיאוס ופורקה בכמה מהלכים ממוקדים ומכוונים, עד שהגענו לתחתית הרשימה של אחוז העובדים המאורגנים מבין המדינות המתועשות עם כ-30% בלבד עובדים מאורגנים מתוך כוח העבודה.

מאמצע שנות השמונים גם הקיבוצים עמדו תחת אותה מתקפה. אולי בגלל זה ואולי בגלל סיבות אחרות, ברוב המקרים לא הטרידו את עצמם הקיבוצניקים והקיבוצים בשאלות של סולידריות בין עובדים איתן ניסו לאתגר אותנו בשנים שקדמו לתהליכים אלו.

בשנתיים האחרונות השתנה המצב בשוק העבודה ואחרי כמה ניסיונות התארגנות חלוציים שפורקו בכוח הזרוע וההון (חיפה כימיקלים דרום, מטרו דן בבאר שבע ועוד), קם ארגון ששינה את כללי המשחק שהיו נהוגים בעשורים האחרונים.

'כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי' שם לעצמו מטרה לארגן את כל סוגי העובדים בישראל, באופן דמוקרטי המחזיר את הכוח לעובדים עצמם.

בשנתיים אלו התארגנו במסגרת כוח לעובדים מגוון רחב של עובדים – מטפלות המשפחתונים, מורי האוניברסיטה הפתוחה, מורי מכון שכטר, עובדות הניקיון באוניברסיטה,  עובדי חברת פילת ועוד רבים אחרים. הארגון שהתחיל לפעול בקרב עובדים שההסתדרות לא ספרה קודם לכן, שינה ומשנה את שוק העבודה בישראל, ובכלל זה גם את ההסתדרות שחזרה להתמודד עם ארגון עובדים חדשים ומגזרי עבודה חדשים.

יותר מכך – התברר שגם אלו העובדים במקומות יוקרתיים כמו חברת ההשמה 'פילת' ומקומות אחרים רואים בהתארגנות את הדרך הנכונה להשיג את זכויותיהם. עובדי פילת ברובם משכילים ועובדים בעבודה מורכבת – מיון עובדים והשמתם במקומות עבודה. ובכל זאת הם סובלים מתנאי עבודה קשים: שעות עבודה עליהן הם לא מקבלים תשלום, תשלום נמוך לשעה בחלק מהמקרים והתעלמות מחלק מזכויותיהם כעובדים. למרות היותם עובדים חזקים יחסית ההנהלה סירבה להכיר בארגון המייצג אותם, ואף איימה בפיטורין על חלק מהפעילים בוועד. הנהלה זו מתעקשת לא לחתום על הסכם קיבוצי. מתברר שאותם ניסיונות להתעלם מכוחם של העובדים נעשים כשמדובר על מנקות של האוניברסיטה או יועצות ארגוניות בעלות תואר שני. הטקטיקה של המעסיקים אינה משתנה.

כוח לעובדים שכמעט כל העבודה שבו נעשית בהתנדבות הצליח בשנתיים האחרונות לחולל מהפיכה ביחסי העבודה בישראל ולהציב חלופה ריאלית בפני כל ציבור עובדים ומאפשר לו לזכות בתמיכה וליווי בהתארגנות ובמו"מ עם המעסיק. המעסיקים מצידם מנסה לעיתים להילחם בעובדים ובכוחם המאורגן ולהכחיש זכות זו.

מאבק זה, שחוזר על עצמו בורסיות שונות, מציב מחדש מול הקיבוצניקים את שאלת האחווה והסולידריות. רובם עכשיו כבר שכירים בעצמם ואינם יכולים להסתתר מאחורי ענני העשן שהם אינם פועלים. האם מאבקי עובדים הם עניינם של חברי הקיבוצים או שהסולידריות (אם בדמות רשת ביטחון עם חורים קטנים או גדולים ואם בדמות קיבוץ שיתופי) נעצרת בשער המשק?

האם לתנועה הקיבוצית יש איזה מסר סולידארי לחברה הישראלית? האם היא יכולה להיות גוף משמעותי במאבקים המעצבים עכשיו את החברה הישראלית מחדש?

ומעבר לכך – האם האנשים המובילים בתנועה הקיבוצית, בקיבוצים המתחדשים או במטה השיתופי, יכולים לצאת כנגד התארגנות עובדים?

את התשובות אין לחפש בכתבים או בתקנונים אלא בליבם של חברי הקיבוצים.

את השאלות יש להפנות כלפי עצמנו וגם כלפי בעלי התפקידים בתנועה. גם להם כמו לנו אין את הפריוולגיה להסתתר אלא להוביל ובבירור את התנועה הקיבוצית למקומה כמובילה של הסולידאריות בחברה הישראלית על כל פניה.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, כללי, תנועה שיתופית | סגור לתגובות על התארגנות עובדים והתנועה הקיבוצית

פראיירים לא מתים

השבוע נזכרתי באמרה הידועה ש'פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים'.

משרד התחבורה והנהלת הרכבת בחרו בחברת בומברדיה לנהל את עיסקי הרכבת של מדינת ישראל. פרטי ההסכם לא נחשפים תחת הטיעון של סודיות מסחרית.

הטיעון של סודיות מסחרית, בנוגע לנכסי הציבור בארץ, רכבת ישראל, ישר מוליד אצלי סקרנות, מה מסתירים ממני?

חלק מהסודות, התפרסמו על ידי משרד התחבורה עצמו וועדת החקירה שהקים. זו קבעה חד משמעית שהאחראית לתאונות ברכבת ישראל הייתה חברת בומברדיה וחברת התחזוקה שלה.

אלא שהייתה שם כנראה בעיה של רשלנות פושעת ותו לא.

התחושה שלי הייתה אחרי יציאת הדוח שבומברדיה תפסו פראיירים. דווקא הישראלים שלא ידועים כמחבבים את התפקיד צנחו אליו בחדווה.

השבוע התפרסם מאמר ששיפר את הרגשתי בהרבה, ראיתי שאנחנו לא לבד.

מתברר שחברת בומברדיה הרכיבה חלקים פגומים שיוצרו לא באופן תקין ברכבות המיועדות לעיר שיקגו בארה'ב.

הידיעה, שהתפרסמה בשיקגו טריביון ב9 למרץ, מספרת על תגובתה של סוכנות  הרכבות של שיקגו CTA]]  ושל הסוכנות הפדרלית בארה'ב, [FTA], שדרשו כמובן להחליף את כל החלקים. ומידית.

המדאיג מכל שחברת בומברדיה ניסתה לסגור דיל עם הרשויות המקומיות ולאפשר לה להחליף את החלקים במשך הטיפולים השגרתיים, בלי להתחשב בסיכון חיי האדם הנמשך בינתיים.

ההודעות של הרשות הפדרלית בארה'ב, מעידות על חשדה שחברת בומברדיה חרגה מכל הנהלים בתהליך היצור והבטחת האיכות.

זה בשיקגו, איך זה קשור אלינו.

אנחנו נותנים לחתול לשמור על השמנת.

משרד התחבורה בארצנו רוצה לתת לחברת בומברדיה שהוכיחה את אמינותה הלקויה פה, וכפי שאנו רואים גם במקומות אחרים להיות זו המפעילה את הרכבת. לא ספקית הקרונות בלבד.

כיצרנית קרונות, בשיקגו, יש מי שבודק אותה ותובע ממנה לא לעשות קיצורי דרך. ומייצג את האינטרס הציבורי.

ישראל כץ שר התחבורה מעוניין לתת לבוברדיה להשגיח על עצמה. לתת ליצרן להיות זה הבודק את עצמו. לתת לספק לבדוק האם סיפק חלקים נכונים והאם תחזק אותם כראוי.

ומי ייצג אותי, אותנו? ישראל כץ? אורי יוגב? בהם אמורים לשים את מבטחנו? הם סוגרים עסקאות סודיות עם חברת בומרדיה.

כחברה מפעילה לא יהיה מי שידאג שאת רווחיה לא תעשה בומברדיה על חשבון בטיחות הנוסעים.

אבל אלו כאמור אינם מתים, הם רק מתחלפים…

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה | סגור לתגובות על פראיירים לא מתים

למה קפץ השר כץ

תחשוב על רכבות משא עם מכולות הנעות על המסילה המופרטת מהנמל המופרט באילת עד אשדוד וחוסכות את הסיבוב של תעלת סואץ. מדובר על קו תשתית ראשון במעלה בישראל, רווחי יותר מכל מה שידעה רכבת ישראל

ההסלמה הנוכחית ביחסי העבודה בין עובדי הרכבת לבין שר התחבורה, הזכירה לי שיחה מלפני כמה שבועות לאחר, שפרסמתי את הפוסט האחרון בנושא.

נפגשתי עם ידידה ותיקה לקפה. איך שהתיישבה היא הביטה עלי ונאנחה, "אתם מקרה אבוד".

הצעתי לה שנזמין קודם משהו לשתות לפני שתפרט מי זה "אתם", ומדוע התייאשה ממני באופן פרטי. היא ענתה שאני אמור כבר לדעת שהיא שותה אספרסו כפול, והיא תשמח להסביר לי את הדברים.

"אתם מקפידים להיאבק מאבקים שהסתיימו, בלי לנסות אפילו להבין את זה שנגדו אתם נאבקים," היא ירתה.

ניסיתי לשאול האם המאבק על העבודה המאורגנת ברכבת הסתיים ואיזה מאבק אחר יש שם שאנחנו לא רואים.

בחוסר סבלנות נפנפה את שאלתי, "רוב העובדים ברכבת כבר ממילא עובדי קבלן בזכות הפשרות שעשה הוועד הקודם. מדוע אתה חושב שביבי וכץ ממנים את יוגב, 'המוציא לפועל' שלהם בקנה מידה לאומי, בשביל לפרק ועד קטן שממילא כבר התרגל להתפשר בקצוות וצריך רק להמשיך להתיש אותו? יוגב כבר הכריז שהוא גמר לפרק את העבודה המאורגנת בישראל ושזה ההישג הגדול ביותר שלו. נראה לך שבאמת בשביל זה הוא בא? וכץ נראה לך שהוא צריך את המאבקים האלו בשביל להיפטר משארית העובדים המאורגנים שנשארו ברכבת?"

ניסיתי להציע את האפשרות שכץ אכן מאמין שהתנהלות עובדי הרכבת מביאה לריבוי התאונות. אלא שהיא פסלה את הטיעון הזה במחי יד כשהצביעה על הדוחות של משרד התחבורה עצמו שכץ מינה המצביעים על כך שהאשמה בתאונות היא על מיקור החוץ והממשק בין כל הגורמים. "תראה, הדוחות האלו נמצאים ברשת. מן הסתם שר התחבורה יכול לקרוא אותם או לפחות לבקש תקציר".

"תחשוב גדול," היא המשיכה, "לא על ועד עובדים של אלף עובדים. תחשוב בשביל מה הולכים למאבק כזה".

כדי לשקם קצת את הדימוי שלי ניסיתי להציע: "בשביל כסף".

"הרבה כסף!" המשיכה בלי לחכות שאסיים את דברי. "מה הפרויקט הגדול של הרכבת? זה לא הקו מראשון מערב עליו עושים את הרעש וגם לא כרמיאל. הסיפור הוא הרכבת לאילת. שם מצוי הכסף הגדול. ואל תחשוב שוב על בני אדם שנוסעים לבתי מלון באילת. אלו הפירורים. תחשוב על רכבות משא עם מכולות הנעות על המסילה הזו מאילת לאשדוד וחוסכות את הסיבוב של תעלת סואץ, שכבר אף אחד לא בטוח שאפשר יהיה לסמוך עליה במצב הנוכחי של מצרים. לא מדובר על הסעת אנשים לעבודה וחזרה, מדובר על קו תשתית ראשון במעלה בישראל, רווחי יותר מכל מה שידעה רכבת ישראל.

"כדי להעביר את זה לבעלות פרטית צריך לפרק את הוועד. אפשר לסגור את הרכבת לשנה אם היא תפתח מחדש בלי מי שיאבק כנגד מסירה של נכס מניב כזה לידיים הנכונות".

כבר התחלתי לזוז באי שקט כשהיא הזכירה לי שאת נמל אילת המדינה מכרה בשנה שעברה, למרות שהוא פועל מצוין ורווחי מאוד. התאגיד שיכלול את הנמל וקו הרכבת הוא עסק מצוין.

"ואיך זה קשור לעסקה הנוכחית?" שאלתי כשהיא עצרה ללגום מהקפה.

"ראית את החוזה של בומברדייה, החברה הזרה, עם מדינת ישראל? לא? אף אחד לא ראה אותו. הוא סודי. מה יש בו שאסור להראות אותו לציבור או לפחות לבעלי עניין ישירים?"

היא סיימה את הקפה, קמה והזכירה לי, "כל זמן שאתם תחשבו שכץ נאבק בעובדים כי באמת אכפת לו איך הם מועסקים אתם תמשיכו לשחק את המשחק שלו.

"תחשוב בגדול, איך השר כץ דואג לעצמו. תחשוב על הכסף הגדול, לא זה שהוא מגלגל עכשיו, אלא העתידי, בחוזים האלו של מדינת ישראל הוא סוחר על חשבוננו".

"רק רגע", אמרתי, "זה ממש גדול מה שאת מספרת. זה פרויקט של כץ? של נתניהו? למי את מכוונת?"

היא כבר הסתובבה ללכת ואמרה, "אתה תמשיך לחשוב שמה שהכי חשוב זה בני אדם, שאזרחים במדינה יתפרנסו בכבוד, שיהיה להם כוח וכבוד במקום העבודה ושזה המפתח לעשות כאן שינוי. תמשיך. תדאג לבני אדם בזמן שמוכרים את כל התשתיות העתידיות שלהם. אל תדאג, אני אמשיך לשתות אתך קפה למרות שאתה נאיבי".

אחרי שהלכה חשבתי לעצמי שהיא תמיד סבלה מעודף קונספירטיביות. אך בעקבות ההחרפה האחרונה במאבק לא יכולתי להשתחרר מהמחשבות שעלו לי בעקבות השיחה.

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על למה קפץ השר כץ

למה מתכוון שר האוצר

יובל שטייניץ, שר האוצר, התראיין ביום א' בבוקר בתוכניתה של קרן נויבך והתייחס למאבק  להעסקה ישירה של עובדי הקבלן בשירות הציבורי. נאמרו שם דברים רבים, ומתוכם ראוי להתעכב במיוחד על טענתו שהוא רוצה שישראל תהיה כמו שוודיה במדיניותה ביחס לעובדי הקבלן.

או שמישהו לא הכין כראוי את שר האוצר לקראת הראיון הזה או שהוא בחר להטעות את הציבור, משום שאם הוא מעוניין להידמות לשוודיה כדאי שיכיר כמה נתונים בסיסיים על שוק העבודה השוודי, במיוחד בכל הנוגע לעובדים במשרות שאינן דורשות השכלה והכשרה ממושכות, קרי, ניקיון אבטחה וכו'.

בשוודיה כשליש (33%) מהעובדים במשק מועסקים בסקטור הציבורי לעומת  כחמישית (20%) בלבד בישראל. אבל יותר חשוב מכך, בשוודיה הרוב המוחלט של עובדי הניקיון ושירותי המשרד למיניהם בשירות הציבורי מועסקים על ידי מקום עבודתם ישירות, וכתוצאה מכך הם מוגנים ישירות על ידי ועד העובדים של מקום העבודה. אחוז העובדים המועסקים על ידי חברות למיקור חוץ  של שירותים ממשלתיים אינו עולה על 4% מכלל העובדים בסקטור הציבורי.

גם אלו המועסקים דרך חברות קבלן נכללים בהסכמים הקיבוציים ומוגנים במקום עבודתם על ידי הוועד, ששומר על זכויותיהם כחלק מהמנדט שלו. כך, ממילא אין לממשלה מניע להעביר את העבודה למיקור חוץ: היא לא יכולה לחסוך כך כסף, אלא רק לאפשר לעוד קבלן לגזור קופון בדרך.

בישראל לעומת זאת יש כשלוש מאות אלף (300,000!) עובדים המועסקים דרך חברות קבלן מובהקות ונתונים לגזל מתמשך. ועוד כמה מאות אלפים של עובדים כאלו המסתתרים תחת כותרות מתוחכמות יותר.

וכאן מגיעה הנקודה הקריטית: הדרך היחידה שהוכחה כיעילה להבטחת זכויותיהם של העובדים במדינות המתועשות היא ארגונם. עובד שמאורגן ומיוצג על ידי ועד בעל מעמד משפטי יכול לדאוג לקבל את המגיע לו בלי לחכות לטובות של אף אחד. גם במקרים בהם הוא עולה חדש או מהגר עבודה שאינו מבין עברית ואינו יודע להבין את תלוש השכר או את החוזה שלו. בלי שלעובדים עצמם יהיה כוח ממשי לשמור על זכויותיהם גם מאות פקחים לא יצליחו לעקוב אחרי המעקפים שימציאו החברות השונות כדי לעקוף את הפיקוח.

כדי להבטיח שעובדי הניקיון, האבטחה, המזכירות, ההסעדה וכל אותם אנשים העושים עבודות שבלעדיהן כל המערכות היו קורסות, יקבלו שכר ותנאים ראויים, חייבים לתת להם עצמם את הכוח לשמור על כך.

שטייניץ בראיונות עמו מיתמם וטוען שהוא רוצה להבטיח את זכויותיהם של העובדים. בפועל משרד האוצר נלחם בכל כוחו כנגד כל שיפור בזכויות העובדים בדרגים הנמוכים: אם בנושא שכר המינימום, אם באכיפת חוקי עבודה, אם בנושא צמצום פערי השכר בחברות, אבל קודם כל בכך שהוא נאבק בכל כוחו כדי ליצור עוד ועוד עובדים נטולי זכויות בדמות עובדי קבלן.

המהלכים שמוביל משרד האוצר שנועדו לנשל עוד ועוד עובדים מכוחם, ולא לאפשר להם לעמוד על זכויותיהם, עקביים וחושפים את כוונותיהם האמיתיות.

דמעות התנין על הפערים, העוני והגזל היורדות מעיניהם של אלו החתומים על המדיניות המכוננת אותם, לא צריכות להטעות את מי שרוצה לחיות בחברה מתוקנת.

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על למה מתכוון שר האוצר

מה רוצים עובדי הרכבת

ביום ה' הייתי צריך להגיע ברכבת לתל אביב. כמו רבים אחרים מצאתי את עצמי תקוע.

אלא שכעסי הופנה לא לעובדים אלא למי שנלחם בהם. ומנסה להפוך אותם ל'אויבי העם'.

ישראל כץ, שר התחבורה, רצה להשיג את הכותרות והתמונות של פתיחת הקו מראשל'צ לתל אביב, [קו חיוני לכל הדעות] תוך שהוא דורס את זכויותיהם של העובדים, שהם הבסיס לכל מערכת תחבורה שהיא.

בית הדין לעבודה שהחליט לשלול מעובדי הרכבת את זכותם הבסיסית לשבות, פסק את שלו, והתנער מאחריותו ליחסי עבודה הוגנים בחברה הישראלית.

במחאה של החודשיים האחרונים הועלו סיסמאות ודרישות רבות. אחת הנקודות שחזרו בניסוחים רבים היא העובדה שאזרחים עובדים כבר אינם יכולים להתפרנס בכבוד בישראל של 2011.  האצבעות כוונו לכיוונים רבים: לריכוזיות למחיר הקוטג', למכס, וגם לעובדה שיש יותר ויותר עובדים העובדים בלי זכויות ובלי יכולת להיאבק עליהן.

במצב בו קרוב לחצי מהעניים הם אנשים עובדים, וכחמישית מהשכירים מתחת לקו העוני, לחשוב שההתמודדות החיונית עם הריכוזיות במשק תפתור משהו, היא אחת מן השתיים:

דרך להונות את הציבור או איוולות.

בלי טיפול ברמת השכר ותנאי ההעסקה בשוק העבודה הישראלי, כל מהלך שלא ישנה את חלוקת העושר בחברה לא שינה את העניין המהותי עבורו יצאו הישראלים לרחובות. ניתן לדבר בנאומים יפים על שילוב אוכלוסיות בשוק העבודה, על אחוז אבטלה נמוך ועוד, כל זמן שעבודה זו ממשיכה להיות בתנאי ניצול, מהלכים אלו  הם חסרי תוחלת.

המאבק הנוכחי של עובדי הרכבת הוא אחד המובהקים המתנהלים כעת, והוא על עצם זכות ההתארגנות של העובדים ויכולתם להמשיך לשמור על זכויות העובדים ברכבת, ולא להפוך את הדור הבא שלהם לעובדי קבלן המועסקים בתת תנאים.

שר התחבורה והנהלת הרכבת הצהירו במפורש שהמניע המרכזי לשילוב עובדי חברת קבלן בתחזוקת הקרונות, הוא כדי לא לתת לעובדים להישאר בעמדת כוח.

נימוקי היעילות אינם שמישים כאן מאחר שהניסיון העולמי מראה בבירור שמיקור החוץ של הרכבת גרם רק לחוסר יעילות בזבוז ואף ירידה בבטיחות.

אם כן זהו המאבק.

האם הציבור הישראלי המעלה את זעקת הצדק החברתי יכול להבין שעל זה בדיוק מדובר, שזכויות עובדים הן המרכיב הבסיסי ביותר כדי ליצור חברה מתוקנת?

האם הישראלים יכולים להבין את השובתים ולהבין שהם נאבקים את המאבק של כולנו, נגד ממשלה שהצהירה פעמים רבות שמטרתה היא פירוק העבודה המאורגנת בישראל, ופועלת בעקביות לשם כך. הן ביבי והן שריו הנבחרים, משלבים כוחות מזה יותר מעשור כדי להשלים מטרה זו ולנשל את ציבור העובדים הישראלי מזכויותיו.

האם המפגינים והמוחים בכל הארץ יכולים לראות את המאבק על זכות העובדים להתארגן כמאבקם שלהם על הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר?

לתמיכה הציבורית בעובדי הרכבת וגינוי המהלך של שר התחבורה, יש משקל אדיר במאבק הנוכחי.

אם אנחנו מחפשים כיצד להמשיך את המחאה מהקיץ, ואת הערוצים הבונים כדי לנתב את הסולידריות אותה חווינו בקיץ, יש כאן הזדמנות. הזדמנות הנבנית בזכות עובדיה האמיצים של הרכבת שאינם מוכנים לשתף פעולה עם פירוק ארגון העובדים שלהם, גם לא במחיר נזיד עדשים המוצע להם על חשבון העובדים החדשים האמורים להיקלט.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, כללי, תרבות וחברה | סגור לתגובות על מה רוצים עובדי הרכבת

חוזרים למקום בו הכל התחיל

כשאומרים חלוצים חושבים בד"כ על קיבוצניקים עם טוריה. חשוב להעלות על נס את החלוצים האלו של החברה הישראלית בשנות האלפיים, שלמרות שלא עשו להם אלבומים הם היו מורי הדרך למאבק החברתי

רן רביב

ביום א' השבוע ליוויתי את עובדי 'חיפה כימיקלים צפון' ממפרץ חיפה להפגנה מול מפעל 'חיפה כימיקלים דרום' במישור רותם מדרום לדימונה.

עובדי 'חיפה כימיקלים צפון' שובתים כבר ארבעה חודשים ונאבקים למען הכללת כל העובדים בהסכם הקיבוצי, והפסקת העסקת עובדים דרך חברות קבלן ובתת תנאים. מפעל רווחי זה, המבוסס על משאבי טבע של מדינת ישראל, הוביל מהלך של העסקת מרבית עובדיו בתנאים נחותים המתויגים כדור ב', ובצורות העסקה לא מאוגדות ועקיפות כגון העסקה קבלנית והעסקה בחוזים אישיים. הסיבה לצורות ההעסקה האלה היא תפיסת העולם של הנהלת המפעל והבעלים ולא אילוצים כלכליים של ירידה ברווחיות. הוכחה לכך ניתנת בסכסוך הנוכחי: הסכומים העומדים על הפרק בדרישות העובדים הם זניחים ביחס לרווחים העצומים שגורפים בעלי המפעל. עלותן השנתית של דרישות העובדים היא כעשרה מיליון ש"ח בעוד הרווח הנקי של המפעל היום הוא מעל מיליארד ש"ח בשנה. הסיבה היחידה שהנהלת המפעל לא מוכנה לשקול לקבל את הדרישות לשינוי צורת ההעסקה היא התנגדות אידיאולוגית עמוקה לעבודה מאורגנת ורצון להמשיך ולשחוק אותה עד שתישבר.

עובדי 'חיפה כימיקלים צפון' השובתים באו והפגינו מול המפעל בדרום, שאינו שובת, כדי לחדד את מסר הסולידאריות בין עובדי שני המפעלים. ואני, בלב תנועת המחאה הארצית, עם ההכנות להפגנה במוצ"ש, שמחתי לחזור למקום בו התחילו החלוצים את מהלך שינוי התודעה שהבשיל למאבק החברתי הנוכחי.

עובדי 'חיפה כימיקלים דרום', רובם דימונאים, החליטו בשנת 2003 להתארגן ולהקים ועד עובדים, ובכך למעשה היו מראשוני המתקוממים נגד המדיניות שהובילו ממשלות ישראל, ובמיוחד הממשלות בהן כיהן נתניהו כראש ממשלה או כשר אוצר. הם התקוממו נגד מדיניות ששמה לעצמה יעד – כפי שהצהיר בזמנו מקורבו של נתניהו וראש אגף התקציבים אורי יוגב – לפרק את העבודה המאורגנת בישראל. אחרי יותר מעשור בלי התנגדות משמעותית למהלך זה, קמו עובדים חיפה כימיקלים דרום והעיזו להגיד בקול רם שהם "רוצים להגיד אנחנו".

לחזור לאותו מפעל (שעובדיו כבר מאורגנים) יחד עם עובדים ופעילים מארגון 'כוח לעובדים', שבין השאר עוזר בדיוק לעובדים כאלו להתארגן, הייתה עבורי סגירת מעגל.

כשלא מצאתי את המקום בו היה מאהל המחאה של העובדים השובתים מלפני שמונה שנים, הסביר לי ג'קי אדרי שההנהלה התקינה שער חיצוני בדיוק למקרים כאלו, כך שכל מחאה מחוץ למפעל נעשית רחוק משער המפעל האמיתי, לידו התרכז המאבק הגדול.

חלוצי המאבק לחברה צודקת

בזמנו, באנו לתמוך בעובדים. רצינו להסביר להם למה מאבקם כל כך חשוב בעיננו. במקום זאת ישבנו אנחנו ושמענו מהם את כל מה שידענו ויותר. שלומי פינטו, עמרם בן-סימון וחבריהם הסבירו לנו, באופן פשוט וברור מדוע המאבק שלהם הוא על כל המדינה. הם הרגישו את זה בעוצמת המכות של הביריונים ששכרה ההנהלה, שהייתה מוכנה לעשות כל דבר כדי למנוע מהעובדים להתארגן.

את פינטו ובן-סימון הצליחו בסוף לשבור לא על ידי המכות והאיומים אלא על ידי כך שקנו חלק מחבריהם. אבל עכשיו העת, עם מאבקם של עובדי המפעל בצפון על אותם דברים שנאבקו הם בדרום, ועם תנועת המחאה, להגיד להם שהצלחנו להפנים את שלימדו אותנו בתעוזה ובפעולה שלהם. הצלחנו, סוף סוף ללכת בדרך שהם התוו.

הם ועובדים אחרים: במפעלי ים המלח, במטרודן ועוד רשימה של עובדים שהעזו להרים ראש נגד השיטה הכלכלית הדכאנית המושלטת כאן מזה עשורים, סיכנו את פרנסתם, חשפו עצמם לאלימות של ההנהלה ולא חששו להיאבק כי ידעו שהם נאבקים על עתידם ועתידנו.

כשאומרים חלוצים חושבים בד"כ על קיבוצניקים עם טוריה. חשוב להעלות על נס את החלוצים האלו של החברה הישראלית בשנות האלפיים, שלמרות שלא עשו להם אלבומים הם היו מורי הדרך למאבק החברתי.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, תנועה שיתופית, תרבות וחברה | סגור לתגובות על חוזרים למקום בו הכל התחיל

שטייניץ ונתניהו לא מבינים

שטיניץ ונתניהו לא מבינים מה קורה.

הם עשו את כל מה שאמרו להם היועצים הכלכליים שלהם. עומר מואב נתנן להם ציון טוב מאוד.

הם אפילו הצליחו להביא ציונים טובים מהגורמים הבין לאומיים שנותנים לישראל ציונים טובים על נתוני המאקרו כלכלה שלה.

אבטלה נמוכה, יציבות פינאנסית, מגזר ציבורי קטן.

אם הכל טוב מדוע העם לא שמח בחלקו? אם הכל כל כך נפלא  אז מה כל כך רע לאנשים?

התשובה הרווחת בפי כלכלנים וכותבים מסויימים היא שהאנשים טיפשים.

זו כמובן אחת התשובות האפשריות שיש למנהיג גרוע להאשים את המונהגים.

אלא שאם מסתכלים על שני נתונים משלימים הם מספרים את כל התמונה.

האבטלה היורדת ומספר העובדים העניים העולה.

העובדה שהאבטלה הנמוכה ביותר שהושגה בישראל לא מביאה תחושת רווחה, יכולה להיות סיבה להאשים את 'העם' בחמדנות ובסכלות.

אלא שהיא יכולה גם להיות נקודת המוצא כדי להבין את המהלך שהובילו ממשלות ישראל בעשורים האחרונים.

התהליכים שהובילו כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, כללו הפרטת השירותים הציבוריים ופירוק העבודה המאורגנת באופן שיטתי ומכוון.

התלכדות שני תהליכים אלו בעזרת עוד כמה נוספים, היא הפיכת העובדים לעובדים עניים.

לתופעה זו השלכות הרבה יותר רחבות ממה שמוגדר כתופעת 'העובדים העניים' אותה מטפחת הממשלה הזו ואלו שקדמו לה. זו מגיעה היום לממדים מבהילים: כמעט חצי מהעניים במדינת ישראל הם שכירים העובדים לפרנסתם!

נתונים אלו מסתירים מציאות הרבה יותר רחבה של שכבות רחבות של אזרחים העובדים לפרנסתם, אבל זו נשחקת מול ההוצאות העולות, והם מרגישים שאין להם שום אפשרות ריאלית להיאבק מכיוון שהם עומדים בודדים וחסרי אונים, אחרי שפירקו את העבודה המאורגנת במקום עבודתם.

לכן הסתירה לכאורה בין נתוני האבטלה היורדת והמצוקה עולה, אינה שאלה אלא היא התשובה. המהלך שנעשה בישראל בעשורים האחרונים הוא נישול העובדים מזכויותיהם להתארגן ולקבל את המגיע להם מההכנסה הלאומית. הסתירה אינה הפתעה אלא היא מטרת התהליך, חלוקה מחדש של העושר בחברה הישראלית.

כלכלנית בשם אסתר אלכסנדר הציבה כבר בשנות השמונים את התיאוריה המצביעה על חישוב לא מצרפי [דיס אגרגטיבי] של נתונים כלכליים כדרך שתלמד הרבה יותר על התהליכים הכלכליים המוסתרים תחת החשבון המצרפי [אגרגטיבי].

כלומר נתניהו שטייניץ ושלל יועציהם מוכרים לנו שקרים עטופים כשהם מציגים נתונים מעודדים של המשק הישראלי. נתונים אלו הבוחנים רק את ביצועי המשק הישראלי בכללו חושפים טפח ומכסים טפחיים. נתוני האבטלה היורדים מסתירים את נישול העובדים מזכויותיהם, וכל שצריך לעשות כדי לעמוד על כך, הוא לבחון את התפלגות ההכנסות בחברה משכר ומרווחי הון.

אלא שכשם שאין לייחס לעם סכלות, כך גם למנהיגים אני לא נוטה לעשות זאת, זהו הסבר גרוע.

ממשלות שונות לאורך עשורים, יועצים כלכליים אחרי יועצים כלכליים, פקידים בכירים וזוטרים, כל אלו אינם טפשים.

הם פשוט דואגים למישהו אחר מאלו שהתאספו אתמול בכיכרות.

הבעיה מבחינתם אינה מצוקתם של אלו, אלא העובדה שהם התארגנו.

המאבק להפוך את היוצרות אינו קצר ולא יסתיים בעצרת כזו או אחרת.

אלא שאת השיעור החשוב ביותר לומדים המפגינים כבר עכשיו: ההתארגנות המשותפת של אזרחים היא בעלת כוח היכול לערער את השלטון היציב ביותר.

כדי להשיג מעבר לערעור השלטון חייבת התארגנות זו למצוא ערוצים פוליטים ממוקדים דרכם תוכל להפוך את המחאה המוצדקת לכדי סדר יום פוליטי להיפוך היוצרות בישראל.

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על שטייניץ ונתניהו לא מבינים

עובדי הרכבת

בכל שלל המילים והכותרות ומלחמת התקשורת סביב מאבקם של עובדי הרכבת מצטירות שתי תמונות הפוכות.

מכאן הנהלת החברה והנהלת משרד התחבורה הטוענים בתוקף שכל עניינם הוא בסידורי בטיחות משופרים, אותם לא ניתן להשיג עם העובדים הנוכחיים, בגלל סיבות שונות. אלו על פי ההנהלה אינם מוכנים לעשות את הנדרש כדי להעלות את רף הבטיחות ברכבת.

הנהלת הרכבת ומשרד התחבורה לא הבהירה האם הבעיה היא פרסונלית בעובדים עצמם, או במבנה העסקה שלהם, והיותם מוגנים בחוזה עבודה קיבוצי.

מנגד טוענים העובדים שכל המסע הנוכחי נועד רק כדי לפרק את כוחם ואת העבודה המאורגנת ברכבת המאפשרת להם להיות מוגנים בחוזה עבודה קיבוצי.

לכאורה שתי גירסאות סותרות שכמעט אין דרך לברר מי מהן היא הנכונה, אלא רק לבחור למי מאמינים, לעובדים או למנהלים. לכאורה יש כאן רק ברירה של אמונה, למתבונן מבחוץ קשה להכריע, בתוך שלל הפרטים.

אלא שרק לכאורה.

מכיוון שמדובר על הביצה הישראלית וכל הדמויות מוכרות ומעשיהן מוכרים וידועים, ניתן על פי מעשיהן בעבר להבין לאן פניהן מיועדות.

אחד מהאנשים המרכזיים בפרשה נהיה מרכזי עוד לפני שנכנס לעובי הקורה.

אורי יוגב לשעבר ראש אגף התקציבים, ויועץ כלכלי מיוחד לנתניהו בממשלה הנוכחית. מצא סידור עבודה ראוי. אלא שמעבר לתופעה בה בכירי משרד האוצר מוצאים לעצמם סידור עבודה, יש כאן משהו חשוב בהרבה.

יוגב בסיום הקדנציה שלו באגף התקציבים נתן ריאיון כנה, ובו הצהיר קבל עם ועדה:

"הצלחנו לנצל את המיתון כדי לפרק את העבודה המאורגנת בישראל"

אם כך מתברר שניתן להשאיר את המבוכה בקשר לכוונות המהלך המתוכנן למקרים אחרים. אורי יוגב היו'ר המיועד הצהיר על עצמו כמי שמנצל כל הזדמנות כדי לפרק את העבודה המאורגנת. מינויו ליור דירקטריון הרכבת אינו שייך להבנתו המעמיקה בשאלות בטיחות בכלל וברכבות בפרט. גם לא משום אהבתו לרכבות חשמליות, ואפילו לא על שום קשריו במסדרונות השילטון, הוא קיבל את המינוי ככל הנראה על שום דבוקותו במטרה, פירוק העבודה המאורגנת בישראל.

מה שלא הצליח לעשות בתור ראש אגף התקציבים יבוא עכשיו וישלים את המלאכה.

עובדי הרכבת שניתן להכפישם ולהאשימם בכל מיני האשמות, אינם טפשים. הם מבינים מי עומד מולם.

הפרטת רכבת התבררה בכל מקום בעולם כטעות קולוסאלית ובבריטניה שם זה היה חלק מסדר יום של הממשלה השמרנית, התדרדר שירות הרכבות למקום האחרון באירופה, מבחינת דיוק ומספר תאונות.

המצב התדרדר עד כדי כך שהממשלה הייתה חייבת להשקיע הון עתק כדי להלאים מחדש את השירות, ולהשקיע כדי לשקם את התשתיות שהתדרדרו תחת משטר מיקדום הרווחים של החברות הפרטיות. [שעשו קופה יפה מכל הסיפור בלי קשר לכשלונן בניהול מערכת רכבות לאומית]

מן הבלבול יצאנו אנחנו יודעים על מה המאבק, לא על בטיחות לא יעילות אלא על זכותם של עובדים בישראל של 2011 להיות מועסקים בחוזי עבודה קיבוציים.

אבל עדיין נותרו כמה שאלות פתוחות:

מדוע הכריז אורי יוגב מלחמה על העבודה המאורגנת בישראל?

מי מרוויח מעובדים לא מאורגנים? ומדוע יוגב מחוייב לו?

שאלות אחרות קשורות למדיניות משרד התחבורה.

מדוע חיים כץ פטרונם של עובדי התעשיה האוירית המגן בצדק וביעילות על זכויותיהם ועל ההסכמים הקיבוציים שלהם, החליט במקרה זה למנות את יוגב כדי שיפרק את העבודה המאורגנת ברכבת.

האם זה משום שעובדי הרכבת אינם חלק מבסיס כוחות האוטומטי של כץ במרכז הליכוד?

האם מתברר שהגנתו של כץ על זכויות העובדים היא רק בגלל הברית הפוליטית שלו איתם, ובמקומות אחרים הוא שמח לפרק את העבודה המאורגנת?

נראה שלציניות אין גבול, וכדי לנשל עוד כמה אלפי עובדים מתנאי העסקה הוגנים, שווה לעשות הכל.

חשוב לפחות שמעבר לכל המילים והכותרות נדע מי ומה לפנינו.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה | סגור לתגובות על עובדי הרכבת

מי קובע על העובדים

אחת הסוגיות המעסיקות כל הורה ומחנך הוא האם 'הם קובעים על הילדים?'[ בלשונם של הילדים].

לילדים ברור לעיתים ששום מבוגר לא זכאי להחליט בשבילם ואילו אנו המבוגרים לעיתים בטוחים שלא רק שזו אחריותנו אלא אף חובתנו במסגרת הדאגה לשלומם של הילדים עליהם אנחנו אחראים.

בשבוע האחרון אנחנו שומעים את הטענה הזו כשהיא נשמעת מפיהם של איציק פרי נציג העובדים הסוציאלים כלפי שולחיו, העובדים [העובדות], והיום נשמעה טענה זו עוד פעם מפיהם של נציגי ההסתדרות כלפי יו'ר ועד חיפה כימקלים שהחליט שהוא אינו מאמין בהם יותר כמייצגים את ענייניו.

העובדים הסוציאלים שהכריעו אך אתמול שאינם מקבלים את ההסכם שגובש על ידי יור האיגוד פרי, עיני והאוצר, נתקלו בתגובה מעניינת מצד פרי. נציגם. זה מצד אחד טען שהוא אינו רואה בכך הבעת חוסר אמון מצד שני טען יחד עם ההסתדרות והאוצר שהעובדים דחו הסכם טוב והם אינם מבינים את שטוב עבורם. לדעתו הם היו צריכים לתת לו לקבוע עבורם, למעשה עצם המצב  בו מזכירות האיגוד, אינה מקבל את דעתו באופן אוטומטי, הוא מצב לא סביר.

עיני ודוברי ההסתדרות בכלל לא הבינו מה פתאום העובדים מתערבים להם בעניינים ומדוע  דעתם מכרעת בנושא תנאי העבודה שלהם.

הודעת ועד עובדי חיפה כימקלים בחיפה על מעבר לארגון 'כוח לעובדים' משום שלטענתם ההסתדרות לא גיבתה את דרישותיהם, הציבה אתגר גדול בפני ההסתדרות. הם הפסידו חברים המאמינים שההסתדרות רוצה לקדם את ענייניהם.

כאמור בעצם המחלוקת אין עניין גדול, זו מטבע הדברים יכולה להיווצר בארגון גדול כמו ההסתדרות  לבין חלקיו. אלא שבמקום תשובה עניינית וניהול ויכוח ענייני עם הטענות של העובדים, ההסתדרות עוד פעם מגיבה כאילו העובדים מתערבים בעניין לא להם. 'הילדים המתערבים בענייני הגדולים' האמורים לסדר את הדברים ביניהם.

מדובר על מפעל רווחי ומכניס, שהכנסתו מבוססת על משאבי טבע של מדינת ישראל המעובדים בעבודה קשה על ידי עובדים. אלא שלדעת מנהלי המפעל ולדעת ההסתדרות הם העובדים, לא אמורים להיות מעורבים ממש בקביעת התנאים שלהם. יותר מכך הכירסום בכוחם ובמעמדם והעברת חלק גדל והולך של ההעסקה לחברות כוח אדם גם הוא אינו עניינם של העובדים. אם ההסתדרות ובעלי המפעל היו על סף חתימת הסכם מה להם להתערב ולהפריע?

כמעט ונאמר להם: 'שבו וחכו בשקט עד שנחליט מה הכרענו בעניינכם'.

במקום תשובה עניינית ליור הועד הם מבטלים את דעתו. במקום להתמודד על אמונם של העובדים הם מנסים להשחיר את הנציגים החדשים שאלו חברו אליהם.

מסתמן קו שינוי חיובי ומאוד מעניין.

עובדים שאינם מוכנים יותר לשבת ולחכות שיחליטו בשבילם, שהגדולים יסדרו את עניינם בלי שהם עצמם לוקחים בכך חלק פעיל.

עיני וההסתדרות לא בהכרח יאהבו את דפוס העניינים הזה. הם רגילים שהועדים הגדולים הם בעלי עניין, ועם השאר אפשר לסגור עניין, כלומר מעל לראשיהם. אבל עכשיו כל פועל יצור או עובדת סוציאלית רוצים להיות מעורבים ולקבוע את גורלם. וזה שינוי.

נראה שעם אהבה גדולה או בלעדיה המשק הישראלי צריך להתחיל להתרגל.

להתרגל לכך שצריך להקשיב לעובדים עצמם ולא ניתן יותר להתעלם מהם.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, תרבות וחברה | סגור לתגובות על מי קובע על העובדים

הצמיחה והחברה הישראלית

הנתונים על אחוזי הצמיחה גרמו אושר וסיפוק גדול לשטייניץ ולעוד כמה כתבים כלכליים. ואולי טוב שכך, כי חוץ מהם לא רבים יוכלו ליהנות מהם או מפירותיהם. ראשי המשק הישראלי עדיין נאחזים בנתוני הצמיחה של המשק כולו (מה שקרוי נתונים מצרפיים), כדי לכסות על הבעיות המובנות שהמדיניות שלהם מייצרת זה כמה עשורים.

ברוח הימים האלו יוסיפו שטייניץ והכתבים הכלכליים עוד מה מילים על כך שחייבים לעשות משהו עם הפערים בחברה הישראלית, ולשלב אוכלוסיות נוספות בשוק העבודה. אלא ששקרים אלו, אינם משכנעים. בכך אין הבדל בין ימין ושמאל: המנטרות של שטייניץ זהות למנטרות של הרצוג. צריך לדאוג למסכנים בזמן שמבטיחים שלא יוכלו לדאוג לעצמם.

עיון פשוט בנתוני הלמ'ס מראה שבעשור האחרון המרוויחים מהצמיחה במשק הולכים ומצטמצמים. אם בשנות התשעים, המרוויחים הגדולים היו העשירון העשירי והתשיעי, הרי שבשנות האלפיים מדובר בחלק קטן יותר ומתברר שרק אחוזים בודדים מהאוכלוסיה מגדילים את הכנסותיהם באופן ריאלי, יחד עם הצמיחה. בעשור האחרון העשירון העליון, בממוצע, לא הגדיל את הכנסתו הריאלית, אלא רק המאיון העליון. דמעות התנין על הפערים, הזולגות מעיניהם של הפוליטיקאים, אינן יותר מאשר הצגה.

הקריאה לשילוב אוכלוסיות נוספות בשוק העבודה הופכת להיות קריאה צינית במיוחד לאור מספרם העולה של העובדים העניים: תהליך דרדורם של העובדים ברמות השכר הנמוכות לעוני נמשך כבר עשורים, והוא כרוך קודם כל בפירוק כוחם של העובדים בכל הרמות, והעסקתם בלי חוזה קיבוצי ובלי אפשרות לעמוד על זכותם לחיים הוגנים אחרי שעבדו והשתכרו למחייתם. לאור זאת אנו חייבים להתמודד עם העובדה שחמישית מהעובדים במשק הם עניים, ועם המסקנה ששילוב אנשים בשוק העבודה הנוכחי לא תוציא אותם מחיי עוני.

גם מעמד הביניים, שעל שחיקתו התחילו להלין באופן ציני לאחרונה, סובל משחיקה זו כבר כמה עשורים. המס אותו משלם מעמד הביניים אינו חוזר אליו בדמות שירותים ציבוריים מפותחים, אלא נדרש כדי לממן את הקיצבאות. כלל הקיצבאות גדלו במהלך העשורים האחרונים פי חמש (ע"פ נתוניו של דן בן דוד, אונ' תל אביב), וממשיכות לגדול. גדילה זו באה על חשבון מעמד הביניים, המשלם את מירב המיסים במדינה בעוד השירותים שהוא מקבל בתמורה הולכים ונשחקים. שירותי הבריאות, למשל, ההולכים ונשחקים על-ידי עדכון חלקי בלבד של סל התרופות (שנשחק  ריאלית מ 1995 ב-40%) ותת-תקצוב של בתי החולים. שחיקה זו מטילה על האזרח תשלומים נוספים הולכים וגדלים. כך מצטרף מעמד הביניים לשכבת הנפגעים ממדיניות שיטתית של הממשלה לאורך העשורים האחרונים.

מאבקם של שטייניץ ונתניהו נגד העלאת שכר המינימום, תוך שהם ממשיכים למלמל מנטרות על פערים בחברה הישראלית הופך, לאור ניתוח זה, לציני במיוחד. בלי אפשרות לעבוד ולהתפרנס בכבוד גם ברמות השכר נמוכות, יהיו יותר ויותר עניים, עובדים כמובטלים. סכומים גדלים והולכים מתקציב המדינה יידרשו לתשלומי הקיצבאות השונות, וייגרעו מהשירותים הציבוריים הכלליים.

עם הצטרפותה של ישראל לארגון ה-OECD תבע הארגון מישראל לצמצם את הפערים. סיסמאות נבובות יחד עם מדיניות כלכלית המחלישה את העובדים ישאירו אותה בדיוק באותו מקום. מתברר שאם רוצים לחזק את מעמדם של אנשים עובדים אין ברירה אלא להעביר לידם כוח, ולאפשר להם לעמוד ביחד על שכר ותנאים הוגנים. שום מפעל סעד ממשלתי או אחר לא יוכל לחולל שינוי זה. שינוי כזה – עובדים המשתכרים לפרנסתם בכבוד – ישחרר את תקציב המדינה מתשלומי ההעברה ההולכים וגדלים ויאפשר לה להפנות תקציבים אלו לשירותים חיוניים כמו מערכת הבריאות הקורסת, מערכת החינוך, והרווחה.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה | סגור לתגובות על הצמיחה והחברה הישראלית