שטייניץ ונתניהו לא מבינים

שטיניץ ונתניהו לא מבינים מה קורה.

הם עשו את כל מה שאמרו להם היועצים הכלכליים שלהם. עומר מואב נתנן להם ציון טוב מאוד.

הם אפילו הצליחו להביא ציונים טובים מהגורמים הבין לאומיים שנותנים לישראל ציונים טובים על נתוני המאקרו כלכלה שלה.

אבטלה נמוכה, יציבות פינאנסית, מגזר ציבורי קטן.

אם הכל טוב מדוע העם לא שמח בחלקו? אם הכל כל כך נפלא  אז מה כל כך רע לאנשים?

התשובה הרווחת בפי כלכלנים וכותבים מסויימים היא שהאנשים טיפשים.

זו כמובן אחת התשובות האפשריות שיש למנהיג גרוע להאשים את המונהגים.

אלא שאם מסתכלים על שני נתונים משלימים הם מספרים את כל התמונה.

האבטלה היורדת ומספר העובדים העניים העולה.

העובדה שהאבטלה הנמוכה ביותר שהושגה בישראל לא מביאה תחושת רווחה, יכולה להיות סיבה להאשים את 'העם' בחמדנות ובסכלות.

אלא שהיא יכולה גם להיות נקודת המוצא כדי להבין את המהלך שהובילו ממשלות ישראל בעשורים האחרונים.

התהליכים שהובילו כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, כללו הפרטת השירותים הציבוריים ופירוק העבודה המאורגנת באופן שיטתי ומכוון.

התלכדות שני תהליכים אלו בעזרת עוד כמה נוספים, היא הפיכת העובדים לעובדים עניים.

לתופעה זו השלכות הרבה יותר רחבות ממה שמוגדר כתופעת 'העובדים העניים' אותה מטפחת הממשלה הזו ואלו שקדמו לה. זו מגיעה היום לממדים מבהילים: כמעט חצי מהעניים במדינת ישראל הם שכירים העובדים לפרנסתם!

נתונים אלו מסתירים מציאות הרבה יותר רחבה של שכבות רחבות של אזרחים העובדים לפרנסתם, אבל זו נשחקת מול ההוצאות העולות, והם מרגישים שאין להם שום אפשרות ריאלית להיאבק מכיוון שהם עומדים בודדים וחסרי אונים, אחרי שפירקו את העבודה המאורגנת במקום עבודתם.

לכן הסתירה לכאורה בין נתוני האבטלה היורדת והמצוקה עולה, אינה שאלה אלא היא התשובה. המהלך שנעשה בישראל בעשורים האחרונים הוא נישול העובדים מזכויותיהם להתארגן ולקבל את המגיע להם מההכנסה הלאומית. הסתירה אינה הפתעה אלא היא מטרת התהליך, חלוקה מחדש של העושר בחברה הישראלית.

כלכלנית בשם אסתר אלכסנדר הציבה כבר בשנות השמונים את התיאוריה המצביעה על חישוב לא מצרפי [דיס אגרגטיבי] של נתונים כלכליים כדרך שתלמד הרבה יותר על התהליכים הכלכליים המוסתרים תחת החשבון המצרפי [אגרגטיבי].

כלומר נתניהו שטייניץ ושלל יועציהם מוכרים לנו שקרים עטופים כשהם מציגים נתונים מעודדים של המשק הישראלי. נתונים אלו הבוחנים רק את ביצועי המשק הישראלי בכללו חושפים טפח ומכסים טפחיים. נתוני האבטלה היורדים מסתירים את נישול העובדים מזכויותיהם, וכל שצריך לעשות כדי לעמוד על כך, הוא לבחון את התפלגות ההכנסות בחברה משכר ומרווחי הון.

אלא שכשם שאין לייחס לעם סכלות, כך גם למנהיגים אני לא נוטה לעשות זאת, זהו הסבר גרוע.

ממשלות שונות לאורך עשורים, יועצים כלכליים אחרי יועצים כלכליים, פקידים בכירים וזוטרים, כל אלו אינם טפשים.

הם פשוט דואגים למישהו אחר מאלו שהתאספו אתמול בכיכרות.

הבעיה מבחינתם אינה מצוקתם של אלו, אלא העובדה שהם התארגנו.

המאבק להפוך את היוצרות אינו קצר ולא יסתיים בעצרת כזו או אחרת.

אלא שאת השיעור החשוב ביותר לומדים המפגינים כבר עכשיו: ההתארגנות המשותפת של אזרחים היא בעלת כוח היכול לערער את השלטון היציב ביותר.

כדי להשיג מעבר לערעור השלטון חייבת התארגנות זו למצוא ערוצים פוליטים ממוקדים דרכם תוכל להפוך את המחאה המוצדקת לכדי סדר יום פוליטי להיפוך היוצרות בישראל.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.