חוזרים למקום בו הכל התחיל

כשאומרים חלוצים חושבים בד"כ על קיבוצניקים עם טוריה. חשוב להעלות על נס את החלוצים האלו של החברה הישראלית בשנות האלפיים, שלמרות שלא עשו להם אלבומים הם היו מורי הדרך למאבק החברתי

רן רביב

ביום א' השבוע ליוויתי את עובדי 'חיפה כימיקלים צפון' ממפרץ חיפה להפגנה מול מפעל 'חיפה כימיקלים דרום' במישור רותם מדרום לדימונה.

עובדי 'חיפה כימיקלים צפון' שובתים כבר ארבעה חודשים ונאבקים למען הכללת כל העובדים בהסכם הקיבוצי, והפסקת העסקת עובדים דרך חברות קבלן ובתת תנאים. מפעל רווחי זה, המבוסס על משאבי טבע של מדינת ישראל, הוביל מהלך של העסקת מרבית עובדיו בתנאים נחותים המתויגים כדור ב', ובצורות העסקה לא מאוגדות ועקיפות כגון העסקה קבלנית והעסקה בחוזים אישיים. הסיבה לצורות ההעסקה האלה היא תפיסת העולם של הנהלת המפעל והבעלים ולא אילוצים כלכליים של ירידה ברווחיות. הוכחה לכך ניתנת בסכסוך הנוכחי: הסכומים העומדים על הפרק בדרישות העובדים הם זניחים ביחס לרווחים העצומים שגורפים בעלי המפעל. עלותן השנתית של דרישות העובדים היא כעשרה מיליון ש"ח בעוד הרווח הנקי של המפעל היום הוא מעל מיליארד ש"ח בשנה. הסיבה היחידה שהנהלת המפעל לא מוכנה לשקול לקבל את הדרישות לשינוי צורת ההעסקה היא התנגדות אידיאולוגית עמוקה לעבודה מאורגנת ורצון להמשיך ולשחוק אותה עד שתישבר.

עובדי 'חיפה כימיקלים צפון' השובתים באו והפגינו מול המפעל בדרום, שאינו שובת, כדי לחדד את מסר הסולידאריות בין עובדי שני המפעלים. ואני, בלב תנועת המחאה הארצית, עם ההכנות להפגנה במוצ"ש, שמחתי לחזור למקום בו התחילו החלוצים את מהלך שינוי התודעה שהבשיל למאבק החברתי הנוכחי.

עובדי 'חיפה כימיקלים דרום', רובם דימונאים, החליטו בשנת 2003 להתארגן ולהקים ועד עובדים, ובכך למעשה היו מראשוני המתקוממים נגד המדיניות שהובילו ממשלות ישראל, ובמיוחד הממשלות בהן כיהן נתניהו כראש ממשלה או כשר אוצר. הם התקוממו נגד מדיניות ששמה לעצמה יעד – כפי שהצהיר בזמנו מקורבו של נתניהו וראש אגף התקציבים אורי יוגב – לפרק את העבודה המאורגנת בישראל. אחרי יותר מעשור בלי התנגדות משמעותית למהלך זה, קמו עובדים חיפה כימיקלים דרום והעיזו להגיד בקול רם שהם "רוצים להגיד אנחנו".

לחזור לאותו מפעל (שעובדיו כבר מאורגנים) יחד עם עובדים ופעילים מארגון 'כוח לעובדים', שבין השאר עוזר בדיוק לעובדים כאלו להתארגן, הייתה עבורי סגירת מעגל.

כשלא מצאתי את המקום בו היה מאהל המחאה של העובדים השובתים מלפני שמונה שנים, הסביר לי ג'קי אדרי שההנהלה התקינה שער חיצוני בדיוק למקרים כאלו, כך שכל מחאה מחוץ למפעל נעשית רחוק משער המפעל האמיתי, לידו התרכז המאבק הגדול.

חלוצי המאבק לחברה צודקת

בזמנו, באנו לתמוך בעובדים. רצינו להסביר להם למה מאבקם כל כך חשוב בעיננו. במקום זאת ישבנו אנחנו ושמענו מהם את כל מה שידענו ויותר. שלומי פינטו, עמרם בן-סימון וחבריהם הסבירו לנו, באופן פשוט וברור מדוע המאבק שלהם הוא על כל המדינה. הם הרגישו את זה בעוצמת המכות של הביריונים ששכרה ההנהלה, שהייתה מוכנה לעשות כל דבר כדי למנוע מהעובדים להתארגן.

את פינטו ובן-סימון הצליחו בסוף לשבור לא על ידי המכות והאיומים אלא על ידי כך שקנו חלק מחבריהם. אבל עכשיו העת, עם מאבקם של עובדי המפעל בצפון על אותם דברים שנאבקו הם בדרום, ועם תנועת המחאה, להגיד להם שהצלחנו להפנים את שלימדו אותנו בתעוזה ובפעולה שלהם. הצלחנו, סוף סוף ללכת בדרך שהם התוו.

הם ועובדים אחרים: במפעלי ים המלח, במטרודן ועוד רשימה של עובדים שהעזו להרים ראש נגד השיטה הכלכלית הדכאנית המושלטת כאן מזה עשורים, סיכנו את פרנסתם, חשפו עצמם לאלימות של ההנהלה ולא חששו להיאבק כי ידעו שהם נאבקים על עתידם ועתידנו.

כשאומרים חלוצים חושבים בד"כ על קיבוצניקים עם טוריה. חשוב להעלות על נס את החלוצים האלו של החברה הישראלית בשנות האלפיים, שלמרות שלא עשו להם אלבומים הם היו מורי הדרך למאבק החברתי.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, תנועה שיתופית, תרבות וחברה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.