השריפה תוצאה של מחדל או מדיניות

עם ירידת הלהבות ואחרי שההרוגים כבר נטמנו חייבים לשאול שאלות על מהלך העומק שהביא את אותנו למצב זה.

שריפות בכלל ושריפות יער היו ויהיו בארץ כמו שלנו. השאלה היא מדוע לא נערכים אליהן. או מי החליט שעדיף לשלם בכמה שריפות שייצאו מכלל שליטה ובלבד שהוא ישיג יעדים כלכליים תקציביים כאלו או אחרים.

כשמנקים את כל גבבת המילים ההאשמות וההאשמות החוזרות, נשאר סיפור מאוד פשוט המוכר מכלל השירות הציבורי.

שירות ציבורי שהאוצר החליט לייבש אותו תקציבית, כדי להפריט אותו ולפרק את העבודה המאורגנת בו. כמו בתי הסוהר, שירותי הרווחה, מערכת החינוך, מערכת הבריאות ועוד ועוד דוגמאות המאפיינות את החברה הישראלית בעשורים האחרונים.

מדוע אין מערכת כיבוי אוירית בארץ? לא משום שאין טייסים, לא משום שלא צריך, אלא משום שהחליטו להפריט אותה. וכמערכת מופרטת היא אינה עומדת בכוננות, [מי ישלם על כוננות?], מפעילים אותה רק בלית ברירה, כי לא רוצים לקבל את החשבונית בסוף, ובעיקר אף אחד אינו אחראי על מוכנותה ועל התאמתה לצרכים ואתגרים המזוהים בשטח.

תפקידה של החברה שאת שירותיה שוכרים הוא להרוויח. היא אינה אחראית בפני אזרחי ישראל, ולא בפני הקורבנות שנשרפו למוות. האחראים הם אלו שהחליטו שכיבוי האש בישראל הוא שירות שצריך להיות מופרט.

אין סיבה להקים ועדת חקירה משום שכל העובדות ידועות גם בלעדיה.

שירות הכבאות מיובש תקציבית במשך עשורים, עם החמרת המצב אפילו אנשי האוצר הצליחו להבין את הצורך בתקצוב השירות החיוני הזה. רק אחרי מלחמת לבנון השניה הם הצליחו להבין שאין ברירה אלא לתקצב. אלא שכפי שמעידים, הן מאיר שטרית והן אופיר פינס שכיהנו כשרי פנים, התקצוב הותנה בפירוק העבודה המאורגנת והזכות לשביתה של הכבאים. [שהיא זכות יסוד בכל חברה דמוקרטית.]

כלומר, משרד האוצר, ממשיך במסע הצלב שלו כנגד העבודה המאורגנת בישראל. ובשל כך תקע את שינוי וקידום המצב גם כשכבר היה ברור שהמצב הולך ומתדרדר. התנהלות זו לא נובעת ממחדל ולא מקוצר ראות, אלא ממדיניות מוצהרת.

אורי יוגב, שהיה ראש אגף התקציבים במהלך כהונתו של ביבי כשר אוצר, וחזר איתו למשרד ראש הממשלה, השמיע בקול את האני מאמין שלו, ושל משרד האוצר:

        אורי יוגב: "הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק", הוא אומר, "ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל". [ הארץ. 5.5.2004]

שרי אוצר התחלפו מאז ויוגב עצמו עבר ממשרד האוצר למשרד ראש הממשלה יחד עם פטרונו, כדי להמשיך וליישם את אותה מדיניות. אבל סדר היום של אנשי האוצר מכאן ושל ביבי מכאן לא השתנה.

צריך להפריט הכל, לשבור את העבודה המאורגנת בישראל, ואם צריך לשם כך לייבש שירות ציבורי חיוני, יהיה זה קציני מבחן לנוער, בתי סוהר או כיבוי אש, אז ייבשו אותו במשך שנים עד שלכאורה לא תיהיה ברירה, וניתן יהיה להפריט אותו כדי להציל אותו, תוך שהעובדים משלמים בתנאי עבודתם והאזרחים בשירות שהם מקבלים.

אם כן, לא מחדל ניצב מולנו אלא תוצאה של מדיניות מוצהרת רבת שנים, שהפעם לא ניתן להתעלם ממחירה או לחילופין להטיל את האחריות על העצים או הנספים.

מדיניות כלכלית רבת שנים שאחד מנביאיה ומיישמיה העיקריים, יושב היום בראש ממשלת ישראל ורוחץ בניקיון כפיו. וחמור מכך ממשיך באותה מדיניות הרת אסון של פירוק המדינה והחברה והעברת נכסיה לכל המרבה במחיר.

בלי דיון על שאלות יסודיות אלו ושינוי במדיניות נגיע לעוד משבר בשירות ציבורי כזה או אחר, בעקבות אסון טבע או מלחמה. זה יגבה קורבנות מיותרים יגרום סבל מיותר, אבל גם  ייתן לאזרחי מדינת ישראל הזדמנות להבין שאסור להפקיר את גורלנו בידי קובעי מדיניות כזו.

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על השריפה תוצאה של מחדל או מדיניות

האוצר ממיר את דתו

ועדת ששינסקי למיסוי רווחי הגז, והקמפיין של שטייניץ בעד הגדלת המיסוי, גורמים לאחדים מביננו לשפשף את עיניהם. משרד האוצר, המונהג על ידי ביבי ושטייניץ, יוצא חוצץ כנגד אבירי השוק החופשי.

מיסוי כמו שמציעה ועדת שישינסקי שמונתה על ידי שר האוצר, נועד כדי להעביר למדינה סכומים ניכרים. לאותה מדינה שביבי הגדירה כאיש השמן הרוכב על האיש הרזה. האם  אנו רואים המרת דת כלכלית של ביבי ואנשי האוצר איתו?

הדוֹגמה הכלכלית עליה הם אמונים, טענה שהמנגנון היחידי היכול לעבוד הוא השוק. [שאמור להיות חופשי]. ביבי אימץ את הטענה של תאצ'ר, ראש ממשלת אנגליה, 'אין דבר כזה חברה יש רק אינבדואלים', ובשם כך הוביל פירוק של מוסדות חברתיים בישראל. בשם דוגמה זו התנגד האוצר בנחרצות רק לפני חודשים ספורים להגביל את שכר הבכירים.

והינה, מתברר שבשם אותו דבר שאינו קיים, 'החברה', ניתן למעשה לתבוע זכויות על הרווחים המופקים מנכסיה של אותה 'חברה לא קיימת'.

בצמרת הכלכלית בישראל נמצאים גם אחרוני המאמינים בעולם ב'חלחול למטה', אותה תיאוריה מבית מדרשם של הכלכלנים של ריגן, שהופרכה אמפירית בכל המקרים בהם נבדקה.

ואילו בחודשים האחרונים, התגייס משרד האוצר, לעימות חזיתי ומתוקשר עם כמה ברוני הון, גם הפקידים נשמעו טוענים טענות הגיוניות בדבר חלקם של אזרחי ישראל בבעלות על הרווחים האדירים של הפקת הגז, למרות שהם יודעים, שבכך הם מסכנים את סיכויי ההעסקה העתידיים שלהם.

מעבר לרחוב, נגיד בנק ישראל שאינו נסוג ממדיניות ייצוב המטבע הפעילה שלו, הנוקטת במדיניות של מעורבות בשוק המט'ח, וקונה חדשות לבקרים סכומי דולרים, מתוך מטרה לייצב את שער השקל בניגוד לספקולציות הרצות בשוק.

הוא אף התבטא בפומבי בעד הטלת גירסה כזו או אחרת של מיסוי על השקעות קצרות טווח, שהן מטיבן ספקולטיביות.

אוירת הלגיטימציה למעורבות ממסדית במשק, ניכרה באנשי האוצר במו'מ האחרון עם ההסתדרות כשתבעו להעלות את שכר העובדים המשתכרים שכר נמוך.

אלא שדווקא טיעון זה חושף את ערוותם.

אותם אנשי אוצר שרצו להעלות דווקא את שכר העובדים המרוויחים משכורות נמוכות, התנגדו בכל תוקף להעלות את שכר המינימום ובכך תרמו להגדלת תופעת העובדים העניים. זו הופכת לתופעה המאפיינת את המשק הישראלי כולו.

אותה אמונה עיוורת מניעה את החשב הכללי של משרד האוצר, להורות למשרדי הממשלה להעסיק עובדים חדשים רק דרך חברות כוח אדם. מדיניות שגם היא המנציחה מצב של עובדים עניים.

אותה גורמים הטוענים כנגד שכר הבכירים במגזר הציבורי, יצאה כנגד כל ניסיון אמיתי להגביל את שכר הבכירים במגזר הפרטי, הגבוה ב 1,000% [אלף]. והרי לא צריך יום לימודים ארוך, כדי להבין את הקשר וההשפעה בין שני המגזרים.

אם כן, כדאי אולי להתאפק עם הברכות, לועדת ששינסקי, ולביבי ושטייניץ, האתגר הגדול עדיין לפניהם. הקמפיין האינפנטילי שקשר את שטייניץ מלכיאור והקרן החדשה, בברית שמאלנית, היה כאין ואפס לעומת מה שמתכנן להם היחצן של תשובה. הם יצטרכו להתמודד עם נבואות חורבן מופרכות של המשק הישראלי ואיומים  אמיתיים על יציבות הקואליציה.

ומכיוון שעמוק בליבם נראה שהם עדיין מאמינים בלב שלם, שרק בעלי הון המתנהלים בלי הגבלות כלשהן, יכולים להניע את המשק הישראלי, אין להם לצערי נכונות לעמוד מול הכתישה המצפה להם.

הדבר היחיד היכול לשנות את מאזן הכוחות הוא התגברות הלחץ הציבורי והפיכת איומיהם של אנשי תשובה ללא לגיטימים. הצגתם באורם הנכון: 'הביריון השכונתי שאחרי ששדד מכל האחרים את חלקם, מאיים שאם לא יתנו לו להמשיך במעשיו, יקח את נכסיהם וילך.

הוא שוכח שחלק גדול מהנכסים עליהם השתלט אינם ברי הזזה,  ואיומיו לנטוש את מכרות הזהב שלו בארץ מגוחכים'.

דומה שבנקודה זו הפוליטיקאים דווקא עשו את תפקידם, ותורנו אנו האזרחים לגבות מהלך זה, בדיון ציבורי שיגבה את המהלך.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה | סגור לתגובות על האוצר ממיר את דתו

נגידנו

נגידנו פישר קיבל ציונים טובים בעולם הכלכלי העולמי.

אצלנו הוא זוכה לביקורות מרוב הפרשנים הכלכליים ואנשי האוצר. את הפער בין זה לזה ניתן להסביר במשפט המוכר 'אין נביא בעירו'  אלא שזו תיהיה החטאה של העיקר, ויאפשר לצמרת הכלכלית שלנו להמשיך למלמל את המנטרות הכלכליות הניאו-ליברליות המנותקות מהמציאות.

פישר קיבל את פרסומו הפעם גם בזכות מאבקו נגד התחזקותו של השקל. במדיניות הנוגדת את כל התיאוריות אותן הוביל לאורך השנים כולל במדינת ישראל, הוא מוביל את בנק ישראל בשנים האחרונות למהלך מתמשך של קניית דולרים, ולמעורבות אקטיבית בייצוב שער השקל.

כדי להבין את המהפך בעמדותיו כדאי להיזכר שכמתנת כניסה לתפקיד הנגיד, [בקדנציה הראשונה] ביטל נתניהו לכבודו את 'רצועת האלכסון' – מנגנון שחייב את בנק ישראל להתערב במסחר המטבע במקרה של שינויים קיצוניים בשער השקל. מנגנון זה היה רקע למאבקים פוליטים חריפים, אם בין סילבן שלום כשר אוצר לבין קליין כנגיד, ואם בין מרידור כשר אוצר לבין פרנקל כנגיד. פרנקל בעת כהונתו – בעצה אחת עם נתניהו – הפך את מנגנון הויסות לחסר משמעות בפועל והביא להתפטרותו של מרידור.

לרבים מדי בחברה הישראלית סוגיות אלו נראות רחוקות וחסרות משמעות עבורם. אלא שבכך  הם מקבלים את הדין מבית מדרשם של כלכלנים דוגמטיים השואפים להשאיר את הדיון הכלכלי מחוץ להישג ידו של הציבור. במקרה זה ניתן להבין את המשמעות העמוקה של סוגיה זו עבור כל אזרח בישראל, דווקא דרך מאבק שנוהל על ידי שרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים, עופר עיני, יו"ר ההסתדרות ואלי ישי כשזה היה שר התמ"ת. עם תחילתו של תהליך התחזקותו של השקל, הזדעקו התעשיינים, וברוש בראשם, כדי לעצור תהליך זה ההופך את היצוא מישראל ללא כדאי. עיני, כנציג העובדים הצטרף לדרישה כשהוא מייצג את החשש מצמצום וסגירת מפעלים ואבטלה. ישי התגייס בגרירת רגליים כשהוא מייצג את התעשייה. והנה, למרות שהנושא הוא קריטי עבור המשק הישראלי, ולכן לכלל האזרחים, יוזמה זו לא זכתה כמעט להד ציבורי, וזאת למרות המהפכנות שנשאה בחובה.

הרעיון שהציעו היה אימוץ של רעיון פשוט שהציע הכלכלן ג'יימס טוֹבין, שזכה בפרס נובל לכלכלה עוד בשנות השבעים: מס על עיסקאות קצרות טווח, שמטיבן הן ספקולטיביות, כדי להקטין את כדאיותן, ולמנוע את הסיכון הקבוע שהן מגלמות ליציבותו של המשק, ועבור היצואנים בפרט והיצרנים בכלל.

רעיון זה, שזכה מאז המשבר לתומכים גדולים כמו בראון באנגליה וסרקוזי בצרפת,  ולאחרונה התבטאויות זהירות של בנק ישראל מצביעות על כך שהם תומכים ביוזמה זו גם כן. רעיון זה אומץ על ידי עיני וברוש שסחפו את ישי למהלך פוליטי לקידום חקיקה כזו.

זו נתקלה בחומה בצורה של הצמרת הכלכלית בארץ, שהמחשבה על מעורבות של המדינה בויסות השוק, היה בלתי מתקבל על הדעת עבורה. מצד שני הבעיה – למרות אמונותיהם של חכמי הכלכלה – לא נפתרה. אי-יציבות שער השקל מול המטבעות המובילים עדיין מאיים על כל מגזר היצוא בישראל.

פישר, שלכבודו ביטלו את המכשיר שפותח בראשית שנות התשעים, אותה רצועת אלכסון, עמד מול בעיה אקוטית שתובעת תגובה. המכשיר הכלכלי לא עמד לרשותו אבל עמד מוניטין שאפשר לו לעשות את ההפך מעצת הצמרת הכלכלית בישראל.

ההערכה אליה זוכה פישר בזכות חריגתו מהדוגמה הכלכלית בישראל, יכולה לעזור לאותם יועצים לחשוב מחדש על אותן אמיתות מוחלטות אותן הן משננים שוב ושוב.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, כללי | סגור לתגובות על נגידנו

ההסתדרות והעובדים

בימים האחרונים מגיע לשיאו מאבק שמנהלת ההסתדרות הכללית. בזמנים רגילים ניתן היה לחשוב שהסתדרות העובדים תנהל את מאבקיה נגד מעסיקים – פרטיים, ציבוריים או ממשלתיים. אלא שהמאבק הזה מופנה נגד עובדים: עובדי האוניברסיטה הפתוחה – המנחים והמרכזים – שהתארגנו במסגרת ארגון העובדים הצעיר כוח לעובדים והגיעו לאחרונה להסכם עבודה קיבוצי עם הנהלת האוניברסיטה, אחרי מו"מ ארוך שנמשך יותר משנתיים. כבר במהלך המו"מ עלו טענות על כך שההסתדרות – שבמשך שנים נמנעה מלעזור לעובדי האוניברסיטה הפתוחה להתארגן – עושה עתה הכל כדי להתערב בהתארגנות ולמעשה מהווה גורם מעכב במו"מ. טענות אלו הולכות ומתבררות כנכונות לאור התנהלותה הנוכחית של ההסתדרות ותביעתה מהנהלת האוניברסיטה לסגת בה מההסכם היסטורי שהשיגו המנחים והמרכזים. בלי לרדת לכל פרטי ההסכם, שעקרונותיו גובשו ונחתמו, הוא כולל כמה הישגים פורצי דרך עבור מרצים אלו, בהם, למשל, העברת העובדים להסכם עבודה של שנים-עשר חודשים המבטיח להם צבירת זכויות, וכן גם שיפור משמעותי בשכר. ההסתדרות החלה לבחוש בענייני האוניברסיטה הפתוחה רק בחודשים האחרונים, בעקבות התקדמות המגעים בין ההנהלה לבין העובדים, וההתקרבות לחתימת הסכם. כעת היא נאבקת להוכיח שהיא המייצגת את אותם העובדים שעד לפני שנתיים – כשהתחילו להתארגן במסגרת כוח לעובדים – היא לא היתה מוכנה לשקול אפילו לארגנם. ההסתדרות הפגינה דפוס פעולה דומה גם במקרים של עובדי חברת אקשרטיין, ועובדי ש.ל.ה – רפואה משלימה בקופ"ח כללית. לצערי הרב, הדפוס הזה מעיד על עומק אובדן דרכו של ארגון העובדים החשוב הזה. גם במקרים של אקרשטיין וכללית רפואה משלימה מדובר היה בעובדים שלא היו מאורגנים בהסכם עבודה קיבוצי והתארגנו כחלק מארגון כוח לעובדים, כששלב ההתארגנות הקשה והבעייתי נעשה על ידי עובדים אמיצים, שסיכנו את מטה לחמם לשם כך. אך רק עם ההצלחה והצבת ההתארגנות כעובדה קיימת לפני המעסיקים, והכרחתם להכיר בה, התעוררה ההסתדרות ופעלה כדי להפוך את עצמה לארגון היציג של אותם עובדים. לעיתים פעלה ההסתדרות באופן המעלה חשד שהיא פועלת בשיתוף פעולה עם המעסיקים לשבירת ההתארגנות, למשל ע"י החתמת מספרים גדולים של עובדים על טפסי התפקדות בפרקי זמן קצרים עד להתמיה לאור התנגדותם הקודמת של המעסיקים לפעולות ארגון עובדים במקום העבודה. לפחות במקרה של כללית רפואה משלימה, נציגי ההסתדרות – לאחר שהשתלטו על ייצוג העובדים – אינם מקדמים את המו"מ ואת חתימת ההסכם הקיבוצי. דבר זה שוב מעלה את החשש שהאינטרס המניע אותם הוא זה של המעסיקים ולא זה של העובדים. מתבקש כעת לשאול, מה מדריך את מדיניותו המתעתעת של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. אחרי הכל, הוא תמך בעבר בשביתות ומאבקי עובדים ואף הביא לחקיקתם של מספר חוקים חשובים. הסבר אפשרי הוא לראות במדיניותו מאבק על שליטה וכוח: הוא מוכן לשתף פעולה עם שביתה ולהיאבק למען עובדים אם יוכל למנף מאבק זה להעצמת כוחו הפוליטי. העובדים לכשעצמם בייחוד אלו שאינם נמנים על הסקטורים החזקים, לא עומדים בראש מעיניו, והוא מוכן להכשיל התארגנויות אחרות ובלבד שישמור על כוחו במשק. יהא אשר יהא ההסבר המדויק למדיניותו, עניין מהותי המלמד על רמת מחויבותו של עיני לעמדות סוציאל דמוקרטיות היא נכונותו להבטיח לביבי ושטייניץ שקט תעשייתי בזמן שהפריטו את קרקעות המדינה לידיהם של כמה מיליארדרים. בשנות השמונים והתשעים התבטא אובדן דרכה של ההסתדרות בפיזור הפגנות של עובדים במפעלי חברת העובדים באמצעים אלימים (כולל פעם אחת בה נעשה שימוש בכלבים). מקרים אלו הפכו להיות סמל להתדרדרותו של ארגון עובדים בעל זכויות זה. מאז זרמו מים רבים ושינויים רבים התחוללו בהסתדרות, אך נראה שהרבה עוד טעון תיקון. מחוייבותו של ארגון עובדים לקדם ולייצג קודם כל את עניינם של העובדים אינה מופנמת ככל הנראה בהסתדרות. תמונות הכלבים המשוסים בעובדים נשארו חקוקות בזיכרון הציבורי בישראל ככתם על שמה הטוב של ההסתדרות. לקח לה זמן רב להתרחק מהן. אני חושש שהתנהלותה הנוכחית מלמדת שהיא עומדת לאסוף לעצמה כתמים מבזים חדשים במאבקה נגד העובדים.

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על ההסתדרות והעובדים

בזכות רובי ריבלין

רובי ריבלין הכריז מלחמה על חוק ההסדרים.

וחשוב לציין שהוא עושה מעשה אמיץ, מתייצב נגד הנהגת מפלגתו שלו. אין ספק שאנשי אגף התקציבים באוצר, כבר מכינים את המלחמה ביור הסורר כפי שעשו בשנה שעברה ובשנים קודמות. מבחינתם מרגע שחוקק חוק זה ששנותן להם כוח אדיר להחליט מה שהם רוצים בלי שום סיכוי לח'כ או שר או דרג מקצועי במשרד כזה או אחר לדון בחוק, הוא בלתי ניתן לביטול.

החוק שהוא יצירתה של ממשלת אחדות שהתמודדה עם שאינפלציה התלת ספרתית של אמצע שנות השמונים משקף את אוירת החירום ששררה אז.

מה שמעניין שבכל הדיון הציבורי המתנהל סביב החוק גם תומכיו אינם מכחישים שוהא עוקף את התדמוקרטיה ומבטל אותה למעשה, אלא שהם טוענים שזו הדרך היחידה להתנהל.

הפעם אלו יהיו שטייניץ ונתניהו שיצאו בשליחות האוצר למעוך את זעקתו של ריבלין, שאינו מוכן להעביר את החוק. פעמים קודמות עשו זאת ראשי ממשלה אחרים, ממפלגות אחרות. הקרוסלה מסתובבת ורק דבר אחד נשאר קבוע, כל מי שיושב עליה בטוח בחכמתו הרבה, ומשוכנע שתפקידו הוא קודם כל למנוע דיון ציבורי ענייני ופתוח בשאלות של מדיניות כלכלית.

כל יושבי הקרוסלה, כל אחד ממקומות משוכנע שדבר אחד אין להעלות על הדעת. ציפיה לדיון במדיניות הכלכלית של ישראל, דיון בו ישתתפו חברי הכנסת והציבור. רבים מחברי הכנסת הפנימו את המסר ובאמת אינם עווסקים בנושאים אלו או עוסקים בהם בצורה לא רצינית.

ריבלין כאמור הניף את נס המרד לצערי אני חושב שאני יודע  את סוף הסיפור. נתניהו ושטייניץ אם הם מאמינים בכך או לא יהיו חייבים להתיישר לפי הפשרה שיסכימו אליה אנשי האוצר. בכל מקרה הם לא יסכימו שישללו מהם את כוחם המגולם יותר מכל בחוק זה.

ריבלין שהצטרף לחכים שכבר נאבקים כמה קדנציות נגד החוק, ובראשם שלי יחימוביץ, יידרס על ידי המכבש המפלגתי שלו, ויתפשר ויעיביר גירסא כזו או אחרת של החוק אחרי שיוציאו ממנו כמה עיזים.

ואנחנו נישאר עם ההבנה שאנחנו איננו יכולים להשתתף בדיון על חיינו. ונצעק. ונצעק.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה | סגור לתגובות על בזכות רובי ריבלין

מהגרי העבודה, ילדיהם ושכר הבכירים

 

 

 

היוזמה לגרש את משפחות הילדים של מהגרי העבודה, העלתה לסדר היום הציבורי פעם נוספת את הסוגייה.  

 

אחת מחברותיה של ביתי היא ילדה של מהגרי עבודה מהפיליפינים, שהגיעו עם אישור עבדו כחוק טיפלו טיפול מסור בקשישים ישראלים, הכירו נישאו והביאו ילדים. כדרכם של בני אדם. התקנה שתיקן משרד הפנים הפך אותם לעובדים לא חוקים כביכול.

 

דרך נקודת מבטם אני חווה עוד אספקט של הדיון הציבורי. הכותרות מקבלות רבדים נוספים. וההפשטות והמספרים מקבלים פנים.

 

נראה כאילו הכל כבר נאמר, מכאן ומכאן, מצד המגרשים ומצד החומלים.

 

יש הסכמה אחת רווחת בין כולם שאנו עומדים מול בעיה סבוכה. כולם מניחים שתנאי ההעסקה של עובדים אלו נתונים, ונקבעים בצדק על יד מנגנון השוק. מנגנון זה מתברר בכל חולשתו, עם הדוח האחרון של הרשות לניירות ערך הדוח חשף את העלייה המטאורית בשכר הבכירים במגזר העסקי, באופן המנותק לחלוטין מביצועי החברות. הדוח מבהיר שאותו מנגנון עלום האמור להקצות לכל אחד את השכר המגיע לו על פי יכולותיו, אינו קיים  למעשה.

 

שכר הבכירים נקבע לא כתגמול לכישוריהם והצלחתם, וכך שכר העובדים העניים, אינו משקף בשום צורה את הצלחתם בתפקידם, או את חשיבות עבודתם, האמורים לזכות לביטוי בתוך השוק.  

 

במקרה שלפנינו הוא רק עוזר להסוות את הבעיה המהותית ממנה מתעלמים כל הצדדים בויכוח על הילדים ומשפחותיהם- העובדים עצמם ומקומם בכלכלה הישראלית. לפני שמדברים על ההשלכות של השתלבותם בחברה הישראלית, יש לבחון מה משמעות העסקתם.

 

שמירה על כל זכויותיהם של העובדים, ואפילו על פי זכויות המינימום של החוק הישראלי, תהפוך את העסקתם להרבה פחות כדאית, למעסיק הישראלי. אם זה כמטפלת העובדת למעשה 24 שעות ביממה, ואינה מקבלת תשלום על השעות הנוספות הרבות, ואם זה עובד חקלאי שאינו מתוגמל על העבודה הקשה.

 

גם אם באמת היו מנסים לאכוף חוקים אלו, ספק רב אם היו מצליחים. יכולתם של פקחים  להגיע לכל מקום מוגבלת. תהליכי הגשת התלונה והתביעה, ארוכים  ובדרך יש למעסיק העבריין דרכי מוצא רבות.

 

הדרך להגן על זכויותיהם של מהגרי העבודה ולהבטיח שעלות העסקתם תשתווה לעלות העסקת העובדים הישראלים, עוברת דרך העברת הכוח לידיהם.

 

רק ארגון של העובדים עצמם הנמצאים בכל מקום, ועדים בכל מקרה להפרת זכויותיהם, יכול לשמור על זכותיותיהם.

 

ארגון העובדים השוודי, למשל, הבין זאת, והחליט שהוא מארגן כל עובד, בלי קשר למסמכיו ולמעמדו. 'אין עובד לא חוקי', וכל עובד צריך להיות מאורגן.

 

מדיניות זו נראית אולי מתמיהה. ניתן להסביר אותה בחורף הארוך והחשוך. אך מבט נוסף מבהיר שזה הדבר ההגיוני ביותר לעשותו כדי להגן על העובד השוודי דווקא.

 

הדרך היעילה היחידה להגן על עצמו מפני פגיעה בתנאיו על ידי הבאת עובדים זולים יותר עוברת דרך ארגונם של עובדים אלו ומאבק על התנאים שיקבלו. במצב כזה יתרונם היחסי קטן. הם יועסקו  בדיוק באותם ענפים בהם חסרים עובדים בכמות בה חסרים, בלי לפגוע בתנאי ההעסקה של העובדים השוודים באותו ענף.

 

מהלך כזה ממזער את הבעיה- אין צורך לצוד בני אדם ולגרש אף אחד אלא אלא רק לשמור על זכויותיהם של כל העובדים, של כל בני האדם.

 

לא רק בשוודיה.

 

ארגון כוח לעובדים אימץ מדיניות זו והוא מארגן את המטפלות והמטפלים הסיעודיים.  ממצב בו הם מבודדים כל אחד בבית בבית הקשיש המטופל, הם צריכים להתארגן ולהיאבק על זכויותיהם.

 

מהלך  זה שכבר קם ועומד, ארגון של מהגרי העבודה עם העובדים בכל ענף, יועיל  גם לעובדים הישראלים, כשם שישמור על זכויותיהם של הזרים. אותם עובדים  הסובלים מהרעת התנאים בגלל היכולת להעסיק זרים בתת  תנאים.

 

חברתה של ביתי והוריה עומדים בקריטריונים שקבעה הממשלה, הפיתרון שלהם שבהחלט מעורר התרגשות ושמחה אצלנו אינו מסתיר את הבעיה המהותית.

 

הבעיה הזו צופנת בחובה גם הזדמנות גדולה להתמודד עם הניצול של מטפלות אלו שמוצאן רק מתחלף לאורך השנים, אך אופני הניצול נשארים דומים.

 

 

 

 

 

 

סוף שבוע שעבר היה מלא במקרה הרצח הנורא של הילדים. חיכיתי הכותרות ישקעו קצת כדי לחשוב ולהגיב. מצד שני ידעתי שאני צריך להזדרז לפני שיגיע מקרה האלמיות המזעזע הבא.

כל ידיעה חדשה על התפרצות של אלימות עם כל ידיעה על עוד מעשה זוועה עולה אצלי החיפוש למתכון כלשהו שיוכל להתמודד עם שגרה אלימה זו. הפוליטיקאים המתלהמים כל אחד בתורו ובתוקף תפקידו לא רק שאינם רלוונטים אלא נראים נלעגים.

ונותרת השאלה האם זה בידנו ובאיזה אופן ניתן להשפיע על החברה, אם מישהו באמת היה רוצה.

לכאורה מוצבת בפנינו תמיד ברירה על ידי הכלכלנים בין צמיחה ועושר  המביאים איתם בסופו של דבר רווחה לכלל החברה, לבין מתן מענה למצוקות של השכבות החלשות, המהוות מעין משקולת על צוארה של החברה. אם רק היינו מסוגלים להתנתק מרגשות החמלה שלנו ולתת לכלכלה להתנהל במסלולה התקין לתת לאותם מסכנים להסתדר תוך דור החברה היינו חיים בחברה טובה יותר תוך מספר שנים.

ההבטחה הזו נשמעת מכל דיבור של פקיד משרד אוצר, בתחילת כל משפט שאומר פרופסור לקלקלה כזה או אחר. גם כשהוא טוען שאסור להתעלם מהפערים ומהמצוקות, משתמע שהיה טוב לעשות כך אם רק היינו יכולים. כי כך היינו מגיעים טוב יותר לאן שאנחנו רוצים.

אם רק היינו יכולים להתעלם לדור אחד מהמצוקות, כפי שהכלכלנים דורשים, כל אותן בעיות כולל האלימות היו נפתרות. היינו במקום אחר.

ספר חדש חדש שיצא לא מזמן, מבהיר שהנחה זו היא לכל הפחות חסרת בסיס ואולי אף שגויה לחלוטין. שם הספר הוא  The Spirit Level של פיקט ווילקינסון, שהחליטו לבדוק ארצות שונות על פי פרמטרים שונים המעידים על החברה. רמת פשיעה ואלימות, סמים, רמת בריאות, מצבם של ילדים, וגם אמון של אנשים אחד בשני ומעורבות בקהילה.

המדדים נבחרו כך שיוכלו להימדד באופן אובייקטיבי וניתן יהיה להשוות בין חברה לחברה.

בספר הם עוברים על מחקרים רבים, והתוצאה כה חד משמעית ומצביעה על גורם אחד שיכול להסביר את התוצאות השונות.  

במדינות בהן הפערים היו נמוכים המצב היה טוב יותר באופן משמעותי ועקבי לעומת המדינות עם הפערים הגבוהים. אין השפעה לתרבויות השונות במדינות, אלא רק הפערים.

ארצות אליהן אנחנו לעיתים נושאים את עיננו, כמו ארה'ב, אנגליה, יש פי שלוש מקרי אלימות נגד קטינים תמותת תינוקות, ואחוז האנשים בבית סוהר גבוה פי שמונה. לעומת ארצות כמו שוודיה נורבגיה או יפן. דוגמאות אלו מבהירות שאין קשר לעושרה של המדינה. מדינות כמו פוטוגל איטליה או יוון המצטיינות בפערים גדולים מצטרפות לארה'ב ואנגליה ברשימה של הארצות בהן החיים אלימים ולא טובים.

בלי להיכנס לעומקו של המחקר, עליו ניתן לקרוא באתר של הספר, הוא מצביע באופן חד משמעי על כך שבארצות המתועשות אם אנחנו באמת רוצים להתמודד עם בעיות חברתיות כולל אלימות ופשיעה, אנחנו צריכים דבר ראשון להקטין את הפערים הכלכליים.

אפשר להתווכח על ההסברים לממצאים האלו. אבל כדאי שחוץ ממס השפתיים שמשלמים פוליטיקאים ואנשי ציבור לשאלת האלימות, יפנו את מבטם גם למקום ממנו ניתן להתחיל שינוי.

מקרה אלימות המזעזע הבא יגיע תוך שבוע שבועיים, ושוב תימלא התקשורת בכותרות דרמטיות, וטרמפיטסטים שונים ינסו לעשות הון פוליטי על חשבון הקורבנות.

אבל בין לבין ארוע אחד למשנהו ניתן לעצור להתבונן ולהבין שזו אינה גזירת גורל אלא בחירה שלנו כחברה לאן אנחנו רוצים ללכת, ואיזו סוג חברה אנחנו רוצים להיות.

והמקום להתחיל בו מסתבר הוא צמצום הפערים בחברה, כאחד הגורמים המשפיעים באופן היעיל ביותר על הדרך בה החברה שלנו מעוצבת.

זו אינה משאלת לב או קריאה פופוליסטית, אלא קודם כל מסקנה מתבקשת מסיכום של מחקרים רבים. עכשיו כך נראה חובת ההסבר וההוכחה, על אותם שתובעים השכם וערב  'לתת לשוק לעשות את שלו', ומסתבר שבכך הם מדרדרים את כולנו לתהום חברתית, שגם אם לפעמים נראית כגזירת גורל, הרי מסתבר שהיא תוצאה של שורת החלטות אנושיות.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, תרבות וחברה | סגור לתגובות על מהגרי העבודה, ילדיהם ושכר הבכירים

על רצח הילדים, האלימות הגואה ומה בין זה לפערים

סוף שבוע שעבר היה מלא במקרה הרצח הנורא של הילדים. חיכיתי הכותרות ישקעו קצת כדי לחשוב ולהגיב. מצד שני ידעתי שאני צריך להזדרז לפני שיגיע מקרה האלמיות המזעזע הבא.

כל ידיעה חדשה על התפרצות של אלימות עם כל ידיעה על עוד מעשה זוועה עולה אצלי החיפוש למתכון כלשהו שיוכל להתמודד עם שגרה אלימה זו. הפוליטיקאים המתלהמים כל אחד בתורו ובתוקף תפקידו לא רק שאינם רלוונטים אלא נראים נלעגים.

ונותרת השאלה האם זה בידנו ובאיזה אופן ניתן להשפיע על החברה, אם מישהו באמת היה רוצה.

לכאורה מוצבת בפנינו תמיד ברירה על ידי הכלכלנים בין צמיחה ועושר  המביאים איתם בסופו של דבר רווחה לכלל החברה, לבין מתן מענה למצוקות של השכבות החלשות, המהוות מעין משקולת על צוארה של החברה. אם רק היינו מסוגלים להתנתק מרגשות החמלה שלנו ולתת לכלכלה להתנהל במסלולה התקין לתת לאותם מסכנים להסתדר תוך דור החברה היינו חיים בחברה טובה יותר תוך מספר שנים.

ההבטחה הזו נשמעת מכל דיבור של פקיד משרד אוצר, בתחילת כל משפט שאומר פרופסור לקלקלה כזה או אחר. גם כשהוא טוען שאסור להתעלם מהפערים ומהמצוקות, משתמע שהיה טוב לעשות כך אם רק היינו יכולים. כי כך היינו מגיעים טוב יותר לאן שאנחנו רוצים.

אם רק היינו יכולים להתעלם לדור אחד מהמצוקות, כפי שהכלכלנים דורשים, כל אותן בעיות כולל האלימות היו נפתרות. היינו במקום אחר.

ספר חדש חדש שיצא לא מזמן, מבהיר שהנחה זו היא לכל הפחות חסרת בסיס ואולי אף שגויה לחלוטין. שם הספר הוא  The Spirit Level של פיקט ווילקינסון, שהחליטו לבדוק ארצות שונות על פי פרמטרים שונים המעידים על החברה. רמת פשיעה ואלימות, סמים, רמת בריאות, מצבם של ילדים, וגם אמון של אנשים אחד בשני ומעורבות בקהילה.

המדדים נבחרו כך שיוכלו להימדד באופן אובייקטיבי וניתן יהיה להשוות בין חברה לחברה.

בספר הם עוברים על מחקרים רבים, והתוצאה כה חד משמעית ומצביעה על גורם אחד שיכול להסביר את התוצאות השונות.

במדינות בהן הפערים היו נמוכים המצב היה טוב יותר באופן משמעותי ועקבי לעומת המדינות עם הפערים הגבוהים. אין השפעה לתרבויות השונות במדינות, אלא רק הפערים.

ארצות אליהן אנחנו לעיתים נושאים את עיננו, כמו ארה'ב, אנגליה, יש פי שלוש מקרי אלימות נגד קטינים תמותת תינוקות, ואחוז האנשים בבית סוהר גבוה פי שמונה. לעומת ארצות כמו שוודיה נורבגיה או יפן. דוגמאות אלו מבהירות שאין קשר לעושרה של המדינה. מדינות כמו פוטוגל איטליה או יוון המצטיינות בפערים גדולים מצטרפות לארה'ב ואנגליה ברשימה של הארצות בהן החיים אלימים ולא טובים.

בלי להיכנס לעומקו של המחקר, עליו ניתן לקרוא באתר של הספר, הוא מצביע באופן חד משמעי על כך שבארצות המתועשות אם אנחנו באמת רוצים להתמודד עם בעיות חברתיות כולל אלימות ופשיעה, אנחנו צריכים דבר ראשון להקטין את הפערים הכלכליים.

אפשר להתווכח על ההסברים לממצאים האלו. אבל כדאי שחוץ ממס השפתיים שמשלמים פוליטיקאים ואנשי ציבור לשאלת האלימות, יפנו את מבטם גם למקום ממנו ניתן להתחיל שינוי.

מקרה אלימות המזעזע הבא יגיע תוך שבוע שבועיים, ושוב תימלא התקשורת בכותרות דרמטיות, וטרמפיטסטים שונים ינסו לעשות הון פוליטי על חשבון הקורבנות.

אבל בין לבין ארוע אחד למשנהו ניתן לעצור להתבונן ולהבין שזו אינה גזירת גורל אלא בחירה שלנו כחברה לאן אנחנו רוצים ללכת, ואיזו סוג חברה אנחנו רוצים להיות.

והמקום להתחיל בו מסתבר הוא צמצום הפערים בחברה, כאחד הגורמים המשפיעים באופן היעיל ביותר על הדרך בה החברה שלנו מעוצבת.

זו אינה משאלת לב או קריאה פופוליסטית, אלא קודם כל מסקנה מתבקשת מסיכום של מחקרים רבים. עכשיו כך נראה חובת ההסבר וההוכחה, על אותם שתובעים השכם וערב  'לתת לשוק לעשות את שלו', ומסתבר שבכך הם מדרדרים את כולנו לתהום חברתית, שגם אם לפעמים נראית כגזירת גורל, הרי מסתבר שהיא תוצאה של שורת החלטות אנושיות.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, כללי, תרבות וחברה | סגור לתגובות על על רצח הילדים, האלימות הגואה ומה בין זה לפערים

המונדיאל והמנחים באוניברסטיה הפתוחה

צפיה במשחקי המונדיאל כרוכה בהכרעות קשות, בראשית המשחק נתבעת מכל צופה הכרעה, בין הבירה ליין. לעיתים הבחירה ביניהם שיקפה גם בחירה בקבוצה.

ההתמודדות עם דילמות כאלו במשך שבועות רצופים, זימנה לי שיחות עם חברים תוך שאנו ממתינים שקבוצה זו או אחרת תיזכר שהגיעה לדרום אפריקה כדי לשחק כדור רגל ולא לטיול ספארי.

אחד הנושאים שעלו בין אלו העובדים כמרצים, היה תנאי העסקה. נושא שכבר מוצה וקוויתי שיפסיק להעכיר את השיחות שלנו. הבעיה עכשיו מסתבר מתרכזת ב'סגל הזוטר' של האוניברסיטה הפתוחה. הם זוטרים למרות שלעיתים הם עובדים שם כבר עשרים שנה .

את התואר הראשון עשיתי באוניברסיטה הפתוחה. מאוד התאים לי הפטור מהרצאות והגמישות בזמני הלימוד.  את רוב המרצים לא ממש היכרתי.

באוניברסיטה הפתוחה זה כמובן היה מקובל לחלוטין. בכך היא מגשימה את יעודה להוות מסלול להשכלה גבוהה הפתוח לכולם שאינו מותנה בהתפנות במשך יום העבודה. בהחלט מוסד חיוני בחברה השואפת להנגיש השכלה לכולם.

למרות שאת רוב המרצים כמעט ולא היכרתי, אלו שלשיעוריהם הגעתי, היו מורים ראויים ומעניינים, למעשה רק בזכות כך המשכתי להגיע לשיעורים שלהם.

אלא שגם במפגש איתם אף פעם לא הטרדתי את עצמי בשאלה על תנאי העבודה שלהם. רק עם השנים, כשחברים שלי החלו ללמד באוניברסיטאות שונות כולל האוניברסיטה הפתוחה, התחלתי להיחשף למציאות העסקה.

מגוון הדרכים העידו על יצירתיות – העסקת מרצה במשך שנים כשהוא מפוטר כל סימסטר כדי שלא יצבור שום זכות, העסקה על פי מפתחות משתנים שאינם בשליטת העובד, ועוד דרכים  המוכרות לזרא דווקא מעובדים חסרי הכשרה.

ככל שהתבגרנו הצרימה הלכה וגברה ובאוניברסיטאות שונות התחילו התארגנויות של הסגל הזוטר, הכוללות חלק מכריע מסגל ההוראה באקדמיה.

תמיד התמיהה אותי העובדה כיצד אנשים משכילים, אינטליגנטים, [לפחות ברובם, הרי הם מרצים באוניבסיטאות שלנו], אינם רואים את שעליהם לעשות במקום להשלים עם מצבם ולקטר באוזני בשיחות על כוס בירה. התארגנות שלהם בכלל האוניבסיאות, שההבדל באופני הניצול ביניהן היה רק בשמות שהומצאו לשיטות הדומות, היא בעלת כוח אדיר.

התארגנות הסגל הזוטר באוניברסיטאות המרכזיות והשביתה האחרונה, עם ההסכם שבסופה, ששיפר באופן משמעותי את מצבם הייתה משמחת, גם אם ההישגים הם חלקיים, אלו דרכם של מאבקים .

ניתן היה להמשיך להתלבט בין הבירה ליין לקטר על נושאים אחרים, בהם גם לי היה מה להתלונן. הלקח שלמדתי מחברי הוא לבחור נושאים מספיק רחוקים שלא יתבעו ממני עשייה כלשהי ויאפשרו לי להמשיך להנות מצינת הבירה לשבח את הארומה של היין, ולקטר.

כאמור במונדיאל האחרון האידיליה הופרה עם אחד מהחברים שמלמד באוניברסיטה הפתוחה, כשהתברר שההסכם פסח עליהם. מסיבה עלומה הם אינם מאורגנים בתוך ארגון הסגל הזוטר, ולכן לא שבתו ולא זכו להסכם המינמלי לו זכו חבריהם באוניברסיטאות הרגילות.

מתוך שאלותי מתברר שמבנה האוניברסיטה השתנה בינתיים מהימים שאני למדתי שם ועוד היו לי שערות על ראשי.  היא גדלה והפכה להיות האוניברסטה הגדולה בארץ. רובם המכריע של סטודנטים נהנים היום משיעורים סדירים. גודלה ופיזורה כנראה היה הגורם שעיכב עד עכשיו את התארגנות הסגל.

דווקא בגלל שעד לתקופה האחרונה לא הצליחו התארגן, נראה שתיהיה זו בשורה גדולה כשיצליחו להשיג לעצמם זכויות מינמליות של עובדים: הסכם קיבוצי המבטיח להם העסקה רצופה והכרה במעמדם כעובדי האוניברסיטה.

ההצלחה לאגד ציבור כל כך מפוזר המוזן כמו כולנו בדימוי מסולף של שוק העבודה, מחייב דבר ראשון יצירת אמון בתוך החברה הישראלית המתפרקת.

האתגר הגדול שלהם, משקף את הקושי של כולנו, לראות את האמת המונחת לנגד עיננו. דרכם של כל מי שמתפרנס ממשכורתו, לחיים הוגנים, עוברת דרך התארגנות עם עמיתיו. עובדה זו מעומתת מול הדימוי השקרי  של השחקן הבודד בשוק העבודה שכל ההזדמנויות כביכול פתוחות לפניו.

היכולת לראות בחברנו לעבודה שותפים לטווח הארוך ולא מתחרים מוכחשת. תרגום יחסי החברות לעוצמה משותפת, ואת העוצמה המשותפת לחברות נראה בלתי אפשרי.

אני מקווה שחברי באופ יצליחו לשמור על השותפות ביניהם, ואפילו בשביל שנוכל להמשיך להתלונן בשקט על רמתם של השחקנים.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, תרבות וחברה | סגור לתגובות על המונדיאל והמנחים באוניברסטיה הפתוחה

מנהלות המשפחתונים

בסוף שבוע שעבר נפל דבר בשוק העבודה  הישראלי. מאבקן של מנהלות המשפחתונים באלעד להשגת תנאי עבודה הוגנים והכרה בזכותן להתארגן הסתיים עם התערבותו של אחד מרבני הישוב, שכפה עליהן לחתום על ויתור מונסיגה מכל מה שנאבקו למענו יחד עם חברותיהן בחודשים האחרונים.

למרות שלא יצא לי לפגוש את שתי מנהיגות אלו,  אני מוצא את עצמי מזדהה איתן כאילו הן מנהלות את מאבקי אני.  איני מתכוון לפתוח משפחתון ואפילו ילדי כבר עברו את הגיל אבל אני מרגיש את הכאב על הכנעתן, דווקא בזכות האומץ שלהן

מאבקן על זכויות עובדים בסיסינות נערך בעיקר מול החברה המפעילה את המשפחתונים באלעד, נאות מרגלית, שבעזרת גיבוי של משרד התמת עושקת ומתעללת בעובדות אלו

האומץ שגילו העובדות הוא כפול, מצד אחד הן צריכות להתמודד עם הנורמה הישראלית הכללית במסגרתה 'עבודת נשים' ב'מקצועות נשיים' מאופיינת בשכר נמוך במיוחד וחוסר הערכה מקצועי.

נשים אלו היו צריכות להתגבר על עוד מחסום אחד בדרך להתארגנות, מקומה של האישה בחברה החרדית.

למרות כל אלו, הצליחו הנשים להתארגן ולדחוק את המערכת לפינה ממנה הצליחו להיחלץ רק על ידי ניצול של הסמכות הרבנית.

לכאורה הכנעתן  על ידי סמכות רבנית מאפשרת לנו לסגת אל עמדות מוכרות ונוחות על החרדים, המימסד הרבני גברי, והסיכוי של נשים להתקדם מתוך מערכת זו .

אלא שבמחשבה שניה חושפת את הבעיה הכללית, שמאבקן האמיץ של נשים אלו רק הציב רף גבוה בדרך להתמודדות איתו. הן לא נתנו לכל הסיבות  המיאשות לכאורה לרפות את ידיהן את הכוח הן שאבו מהיכולת שלהן להתארגן, לתמוך אחת בשניה  .

אני רוצה להאמין, שנצליח שמאבקן למרות שדוכא על ידי כוח שהן לא יכלו להתמודד איתו, יזכה להמשך  קודם כל מחברותיהן  בערים אחרות, חרדיות כמוהן או דתיות חילוניות או ערביות, וגם מעוד אנשים כמוני, המרגישים שמאבקן של נשים אלו הוא מאבקם.

הדרך לתיקון חברתי עוברת דרך  כל החברה  על כל חלקיה, ופינותיה. במהלך העשורים האחרונים בישראל מתברר שהדרך האומץ והחזון יכולים לבוא דווקא מאותם מקומות אליהם לא מכוונת העין ותשומת הלב הציבורית.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, תרבות וחברה | סגור לתגובות על מנהלות המשפחתונים

'אם תרצו' והמנקות באוניברסיטה

פורסם במעריב

בחודש האחרון התנהלו שני מאבקים סביב אוניברסיטת בן גוריון: אחד הגיע לכל הכותרות, ושני לא פחות חשוב, עדיין לא זכה למקומו הראוי.

על המסע נגד האוניברסיטאות בכלל ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט נכתב כבר הרבה. מה לא נטען נגד האוניברסיטה ומוריה? אלא שבאותו זמן שמאבק רווי כותרות זה התנהל, הוא הסתיר עוול מתמשך ומקומם אותו מובילה הנהלת האוניברסיטה לאורך שנים. חשיפתו אינה תורמת ליוקרתו הפוליטית של ארגון כזה או אחר ואינה תורמת למאבק על סדר יום מדיני, אבל לכשעצמו הוא חלק מחיינו, ומעצב את המציאות בתוכה אנו חיים לא פחות.

בשנים האחרונות נאלצו עובדות הניקיון באוניברסיטה לעבוד בשעות הבוקר הראשונות בלי מזגן. המנהלים החליטו שעבודתן והרגשתן אינן חשובות כמו אלו של שאר האנשים. כדי לחסוך, החליטו לא להפעיל את המיזוג בשעות הבוקר בהן הן מגיעות כדי לנקות אחרי הסטודנטים והפרופסורים, לפני שאלו יגיעו לעמל יומם.

מעטים יתווכחו על הצורך במזגן באוניברסיטת באר-שבע או בכלל באוניברסיטה. השאלה היא איך מנהלים מערכת כזו בה יש סוגים שונים של בני אדם. אלו שהחום מפריע להם, כשהם יושבים וכותבים, ואלו שהחום אינו אמור להפריע להן, כשהן מנקות את הלכלוך שמייצרים הראשונים.

אלו ואלו מסתובבים באותו בניין פוגשים ומתעלמים האחד מהשני. התעלמות שאפשרה למערכת לחסוך על גבן של אותן עובדות, שצרכיהן שונים משל שאר האנשים. כנראה.

עובדות אלו לא נתפסות בעיני מנהלי האוניברסיטה כעובדות מן המניין.

נקודה זו חושפת בעיה רחבה יותר, של עובדים בארגונים שונים – ציבוריים ופרטיים – שאינם מועסקים ומוכרים כעובדים של הארגון, אלא מועסקים דרך חברות כוח אדם וחברות קבלן שונות. הבעיה ידועה ומוכרת, ומקיפה מאות אלפי עובדים. ההסתדרות, בזמנו נאבקה להעביר חוק שיגביל את ההעסקה דרך חברות כוח האדם לתשעה חודשים, שאחריהן מחוייב יהיה הארגון לקלוט את העובד כעובד מן המניין.

את הדרך לעקוף חוק זה סלל משרד האוצר של מדינת ישראל, מחוקקת החוק. 'פטרו את העובדים אחרי תשעה חודשים', זו ההנחיה של החשב הכללי. כשהוא מנחה את משרדי הממשלה כיצד לעקוף את חוקי המדינה. מצב אבסורדי זה מתקיים עד היום.

הוא מאפשר להמשיך להעסיק עובדים דרך חברות כוח אדם בלי לתת להם זכויות. עובדים מכל הסוגים ובכל הדרגות.

מצבם של העובדים בחברות הקבלן גרוע אף יותר, כי החוק ממילא לא חל עליהם ואין צורך לעשות שום דבר כדי להמשיך לנצל אותם. ממקום חסר מוצא זה נראה שקל לחסוך על גבן של עובדות הניקיון ולקבוע שהמזגנים לא יופעלו בזמן שרק הן בביניין.

אלא שדווקא הן ראו את שעליהן לעשות, כדי לעמוד על זכויותיהן, גם בתחום תנאי העבודה.

מאבקן של עובדות אלו הסתיים השבוע בהצלחה. מעתה גם עבודתן נחשבת ובקיץ הבאר-שבעי, הן יוכלו לעבוד עם מזגן.

מעבר לעניין המזגן לימדו אותנו עובדות אלו על עוד מקומות בהן ניתן למצוא אפליה וחוסר צדק, וגם על הדרך הנכונה להיאבק בהם: חברות, שותפות והתארגנות משותפת, עמידה בראש מורם מול העוול ועושיו, ותביעה של הדברים בזכות ולא בחסד.

המאבק של אם תרצו נגד האוניברסיטאות יתפוגג כאבק הקיץ, בלי להשאיר סימן. אנשי 'אם תרצו' שכחו שהרצל, שאת שמו הם מבקשים לשאת, הציע למדינת ישראל את דגל שבעת הכוכבים, כדי לסמל את שבע שעות העבודה שיהיו המקסימום במדינה המתוקנת שתקום. איך הוא אמר? 'אם תרצו אין זו אגדה'.

לעומתם מאבקן של העובדות, שחשף בעיה מהותית בחברה הישראלית, לא הסתיים ואינו תלוי בהקצבה של כומר כזה או אחר מארה"ב. הישגיהן של העובדות יישארו איתן בדרך להשגת תנאי עבודה והעסקה הוגנים.

ויותר מכך, הן סללו דרך שרבים יוכלו ללכת בה.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, תרבות וחברה | סגור לתגובות על 'אם תרצו' והמנקות באוניברסיטה