ההסתדרות והעובדים

בימים האחרונים מגיע לשיאו מאבק שמנהלת ההסתדרות הכללית. בזמנים רגילים ניתן היה לחשוב שהסתדרות העובדים תנהל את מאבקיה נגד מעסיקים – פרטיים, ציבוריים או ממשלתיים. אלא שהמאבק הזה מופנה נגד עובדים: עובדי האוניברסיטה הפתוחה – המנחים והמרכזים – שהתארגנו במסגרת ארגון העובדים הצעיר כוח לעובדים והגיעו לאחרונה להסכם עבודה קיבוצי עם הנהלת האוניברסיטה, אחרי מו”מ ארוך שנמשך יותר משנתיים. כבר במהלך המו”מ עלו טענות על כך שההסתדרות – שבמשך שנים נמנעה מלעזור לעובדי האוניברסיטה הפתוחה להתארגן – עושה עתה הכל כדי להתערב בהתארגנות ולמעשה מהווה גורם מעכב במו”מ. טענות אלו הולכות ומתבררות כנכונות לאור התנהלותה הנוכחית של ההסתדרות ותביעתה מהנהלת האוניברסיטה לסגת בה מההסכם היסטורי שהשיגו המנחים והמרכזים. בלי לרדת לכל פרטי ההסכם, שעקרונותיו גובשו ונחתמו, הוא כולל כמה הישגים פורצי דרך עבור מרצים אלו, בהם, למשל, העברת העובדים להסכם עבודה של שנים-עשר חודשים המבטיח להם צבירת זכויות, וכן גם שיפור משמעותי בשכר. ההסתדרות החלה לבחוש בענייני האוניברסיטה הפתוחה רק בחודשים האחרונים, בעקבות התקדמות המגעים בין ההנהלה לבין העובדים, וההתקרבות לחתימת הסכם. כעת היא נאבקת להוכיח שהיא המייצגת את אותם העובדים שעד לפני שנתיים – כשהתחילו להתארגן במסגרת כוח לעובדים – היא לא היתה מוכנה לשקול אפילו לארגנם. ההסתדרות הפגינה דפוס פעולה דומה גם במקרים של עובדי חברת אקשרטיין, ועובדי ש.ל.ה – רפואה משלימה בקופ”ח כללית. לצערי הרב, הדפוס הזה מעיד על עומק אובדן דרכו של ארגון העובדים החשוב הזה. גם במקרים של אקרשטיין וכללית רפואה משלימה מדובר היה בעובדים שלא היו מאורגנים בהסכם עבודה קיבוצי והתארגנו כחלק מארגון כוח לעובדים, כששלב ההתארגנות הקשה והבעייתי נעשה על ידי עובדים אמיצים, שסיכנו את מטה לחמם לשם כך. אך רק עם ההצלחה והצבת ההתארגנות כעובדה קיימת לפני המעסיקים, והכרחתם להכיר בה, התעוררה ההסתדרות ופעלה כדי להפוך את עצמה לארגון היציג של אותם עובדים. לעיתים פעלה ההסתדרות באופן המעלה חשד שהיא פועלת בשיתוף פעולה עם המעסיקים לשבירת ההתארגנות, למשל ע”י החתמת מספרים גדולים של עובדים על טפסי התפקדות בפרקי זמן קצרים עד להתמיה לאור התנגדותם הקודמת של המעסיקים לפעולות ארגון עובדים במקום העבודה. לפחות במקרה של כללית רפואה משלימה, נציגי ההסתדרות – לאחר שהשתלטו על ייצוג העובדים – אינם מקדמים את המו”מ ואת חתימת ההסכם הקיבוצי. דבר זה שוב מעלה את החשש שהאינטרס המניע אותם הוא זה של המעסיקים ולא זה של העובדים. מתבקש כעת לשאול, מה מדריך את מדיניותו המתעתעת של יו”ר ההסתדרות עופר עיני. אחרי הכל, הוא תמך בעבר בשביתות ומאבקי עובדים ואף הביא לחקיקתם של מספר חוקים חשובים. הסבר אפשרי הוא לראות במדיניותו מאבק על שליטה וכוח: הוא מוכן לשתף פעולה עם שביתה ולהיאבק למען עובדים אם יוכל למנף מאבק זה להעצמת כוחו הפוליטי. העובדים לכשעצמם בייחוד אלו שאינם נמנים על הסקטורים החזקים, לא עומדים בראש מעיניו, והוא מוכן להכשיל התארגנויות אחרות ובלבד שישמור על כוחו במשק. יהא אשר יהא ההסבר המדויק למדיניותו, עניין מהותי המלמד על רמת מחויבותו של עיני לעמדות סוציאל דמוקרטיות היא נכונותו להבטיח לביבי ושטייניץ שקט תעשייתי בזמן שהפריטו את קרקעות המדינה לידיהם של כמה מיליארדרים. בשנות השמונים והתשעים התבטא אובדן דרכה של ההסתדרות בפיזור הפגנות של עובדים במפעלי חברת העובדים באמצעים אלימים (כולל פעם אחת בה נעשה שימוש בכלבים). מקרים אלו הפכו להיות סמל להתדרדרותו של ארגון עובדים בעל זכויות זה. מאז זרמו מים רבים ושינויים רבים התחוללו בהסתדרות, אך נראה שהרבה עוד טעון תיקון. מחוייבותו של ארגון עובדים לקדם ולייצג קודם כל את עניינם של העובדים אינה מופנמת ככל הנראה בהסתדרות. תמונות הכלבים המשוסים בעובדים נשארו חקוקות בזיכרון הציבורי בישראל ככתם על שמה הטוב של ההסתדרות. לקח לה זמן רב להתרחק מהן. אני חושש שהתנהלותה הנוכחית מלמדת שהיא עומדת לאסוף לעצמה כתמים מבזים חדשים במאבקה נגד העובדים.

This entry was posted in כללי. Bookmark the permalink.