צמתים בפני ציבור המורים והמורות

ציבור המורות והמורים בחינוך העל יסודי עומד בשבועות אלו בפני צומת מכריע. לצומת זה הגיעו לא מתוך בחירה שלהם, אלא מתוך תהליך שנמשך במערכת החינוך כבר יותר מעשור, ובחברה הישראלית כבר ארבעה עשורים.

פירוק שוק העבודה שמשרד האוצר כבר הצהיר עליו כעל מטרתו האסטרטגית, לא פסח על מערכת החינוך. ניתן להצביע על יריית הפתיחה לתהליך זה בראשית שנות התשעים עם הופעתה של תוכנית ‘קרב’ ועם כניסתם הממוסדת של עובדי חברות כוח אדם לבתי הספר. יתכן שהתהליך אף החל מוקדם יותר. כך או כך, כל מי שנמצא במערכת החינוך מודע להפרטתה הזוחלת ואת כניסתם של גופים ועובדים לא מאורגנים.

תהליך זה אינו מייחד את מערכת החינוך, והוא מוכר עד זרא ממגוון תחומים וענפים אחרים. ובכל זאת, בעניין זה למערכת החינוך יש, לפחות לכאורה, ייחוד. בעוד שכל העובדים האחרים המנהלים מאבקים יכולים לדבר עם עצמם ועם התקשורת, הרי שלרשותו של ציבור המורים עומד אמצעי נוסף – החינוך.

תפקידם הוא לדבר עם תלמידים, לחנך אותם ולתווך להם את החברה הישראלית –  לשקף להם את הבעיות המרכזיות בה, לאתגר אותם ולמשוך אותם לקחת חלק בהתמודדות על עיצובה של החברה. כל מורה נמצא בצומת מדהים מבחינת יכולתו להיאבק על דעת הקהל, ועל האופן בו יתפס תהליך הפרטת מערכת החינוך. בניגוד לתחומים אחרים היכולים להגיע לכלל הציבור רק מבעד לעדשה השרירותית של התקשורת, כאן העובדים הם אלו היושבים על משאב הכוח המרכזי.

אלא שבאותה תקופה בה המורים היו עסוקים, במודע או שלא במודע, במאבק על מעמדם, על עבודתם, ובאופן זה על דמותה של מערכת החינוך הציבורי ושל החברה הישראלית, התוכניות החינוכיות במערכת עסקו במניעת אלימות, מניעת סמים, מניעת עישון, מניעת תאונות, ולעיתים אף באקלים בית ספרי. ובכל מקרה כל הנושאים במנותק מההקשר הכלכלי-חברתי-פוליטי. תוכניות אלו אכן הצליחו למנוע עיסוק בכל עניין מהותי בחברה הישראלית.

עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שיש מורות ומורים רבים המבינים זאת, ויותר מכך לא מעטים מביניהם אף עשו מעשה, ופתחו שיחה על נושאים אלו עם תלמידיהם. התבררשכשמדברים עם התלמידים על נושאים אלו, נוצר שיח חינוכי ברמה שלא הכירו קודם. התברר שאם מדברים עם תלמידים, שחלק מהוריהם מובטלים, על אבטלה הם מבינים שמזמינים אותם ברצינות ובכנות לשיח על דמותה של החברה; שאם מדברים עם נערים ונערות על עובדי הקבלן השקופים העובדים בבית ספרם או בסופרמרקט שליד, או שהם הוריהם של התלמידים, יש להם הרבה מה להגיד ולעשות.

במאמרו על חינוך האופי טען מרטין בובר שהמחנך אינו צריך להיות גאון מוסרי, אלא עליו לחיות את עצמו בכל עצמותו מול התלמידים. כמו מרביתה של החברה הישראלית, גם המורים הצליחו להדחיק את הבעיה החברתית המרכזית בישראל בעשורים האחרונים – הפרטת שוק העבודה וכל המערכות הציבוריות. בכך הם גזרו על עצמם אלם מול תלמידיהם, אשר דווקא חשים את המציאות האמיתית מחוץ לכתלי בית הספר, מזהים אינטואיטיבית היכן מסתירים אותה מהם ומתי מזמינים אותם לקיים בירור נוקב אודותיה.

המורות והמורים השובתים עוברים בשבועות האחרונים תהליך של התארגנות משותפת, ויש להם הזדמנות לעצב ביחד תודעה משותפת לעמדתם כמחנכים בחברה הישראלית. התארגנויות שונות ברחבי הארץ מצביעות על כך שהם מנצלים את ההזדמנות.

השביתה הזו תיגמר, בפשרה כזו או אחרת. כל מי שדמות החברה הישראלית יקרה לו, מקווה שהמורים ישיגו הישגים משמעותיים בתנאי ההעסקה שלהם, ובתקציב המערכת בכללה. אלא שלכולם ברור שגם אם נשיג ניצחון חלקי כזה או אחר, זהו רק עוד קרב במערכה ארוכה.

מערכת החינוך היא רק אחת מהחזיתות, אלא שכאמור, יש בה הזדמנות להשפעה שהיא מעבר לאייטם חולף במהדורת חדשות. המורות והמורים ניצבים כאן בפני הזדמנות מכרעת להשיל מעליהם את תפקיד הבייביסיטר הלאומי העסוק בתוכניות מניעה, להחזיר לתפקידם את המרכיב החינוכי, ולהכניס את המציאות הישראלית לכיתותיהם, באמצעות שיחה משמעותית עם תלמידיהם.

אף שלכאורה, זהו דפוס מוכר לעייפה של זריקת האחריות לדמות החברה הישראלית על כתפי המורות הרגילות לכך, לא כדאי להסתפק בו הפעם. כמו כל קבוצה אחרת נפרדת וממוגזרת, המורות והמורים לא יוכלו לבדם למשימה זו. מהלך כזה יכול להצליח רק בשיתוף פעולה של כל מי שמתמודד על דמותה של החברה הישראלית כחברה סוציאל דמוקרטית ושעניינו במערכת החינוך ובתכניה אינו תלוי בשאלה האם הוא מורה הורה או תלמיד או  אף אחד מאלו. רק התגייסות להטמעת תכנים אלו במערכת תוכל, מחד, להחזיר למורים את תפקידם החינוכי, ומאידך, לתת למאבקם את האופי הכללי שטמון בו.

 

רן רביב

 

 

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.