מחפשים אלטרנטיבה כלכלית

 סדר היום הציבורי שאנו מנסים לקדם בכתב העת חברה ובאתר האינטרנט של יסוד כולל את הטענה שהמדיניות הכלכלית המושלטת בארץ בעשורים האחרונים אינה היחידה האפשרית, שקימת אלטרנטיבה. לאישוש הטענה, אנו מביאים דוגמאות היסטוריות או עכשויות ממקומות אחרים בעולם. מעט פעמים נכנסים לפרטים של התוכנית הכלכלית הרצויה מעבר לביקורת הצעדים הנוכחיים. אכן, ניתן לומר שמהלך חלוקתו מחדש של העושר בישראל נעשה באופן כה בוטה כך שהוא דוחק אותנו בעיקר לצעוק נגדו. אולם בנוסף לסיסמאות שאנו מפנים בצדק כלפי חוץ נגד הפרטה ופירוק השירותים הציבוריים, אנו מחויבים , כחלק בלתי נפרד של אותו מאבק, להפנות כלפי פנים שאלות המבררות את מגבלות המחשבה שלנו ומסמנות את הבעיות אותן אנו צריכים לפתור.

הטיעונים המופיעים בכתב העת ובאתר – נגד מהלכי ההפרטה; פירוק העבודה המאורגנת; פירוק והפרטת השירותים הציבוריים – הם חשובים. ראוי שאלה יהוו את הכותרות של עמדתנו הפוליטית. אלא שאחרי שיורדים לאותיות הקטנות, מסתבר שישנן בעיות בכך שאנו נשארים רק עם אותן כותרות. הבעיה המרכזית מכולן היא הקיפאון בחשיבה כלכלית סוציאליסטית. דרושה אלטרנטיבה להגמוניה הנוכחית, שתהא יותר מהצעה לשוב לארגון הכלכלי שאפיין את החצי השני של המאה העשרים במערב אירופה ובאופן אחר גם במזרחה.

ככל שנצמיד לשם ‘מדינת הרווחה’ תארים כמו ‘עדכנית’ ‘חדשנית’ וכיוצא באלו, לא נצליח להסתיר את מבוכתנו. אין ברשותנו חשיבה כלכלית שיטתית על בעיות המאקרו-כלכלה, ההולכת מעבר לפריצה הגדולה שהציע קיינס בחצי הראשון של המאה העשרים.

תשובות שלמות או חלקיות לבעיה זו אין לי, ולכן אני פטור מההתלבטות האם לפרוס אותן כאן. לעומת זאת, באמצעות דוגמאות קונקרטיות, אנסה להציג את נחיצותן ואת הצורך לסמן את השאלות שיובילו אליהן. מול דלות המחשבה הכלכלית הנוכחית צריך להעמיד לפחות את השאלות בכל חריפותן, ולנסות להכיר באתגר זה ובכך שהתשובות שיש בידינו הן חלקיות בלבד.
נקודת המוצא לדיון כזה ראוי שתהיה נכונות להשאיר את הישגי הדורות הקודמים מאחורינו כתשתית למאבקינו ולא יותר, לא כתביעה וחזון של המאבק אותו שואפים לנהל. כדי להמחיש בעיה עקרונית זו, אנסה לשרטט בקצרה שתי בעיות קונקרטיות העומדות בפנינו כבר שני עשורים לפחות.

שחיקתו ודחיקתו של מעמד הביניים

בעיה ראשונה קשורה לשחיקתו ודחיקתו של מעמד הביניים למטה והחוצה. למטה – מבחינה כלכלית; החוצה – מחוץ למעגלי ההשפעה החברתית והפוליטית, וזאת בעקבות הפיכתו של מעמד זה למעמד הנלחם על קיומו היומיומי ופנוי הרבה פחות להתערב בפוליטיקה.
כידוע, המאפיין המרכזי של מדינת הרווחה, כפי שהתעצבה באירופה אחרי מלחמת העולם השניה, לא היה הדאגה לחלשים דווקא, אלא האחריות שלקחה על עצמה המדינה לווסת את הפעילות הכלכלית של המשק כולו. הלגיטימציה הציבורית לכך היתה תוצאת התנודות החריפות שאפיינו את כלכלת העשורים שקדמו למלחמות. לכך נוספו כלים כלכליים-תיאורטיים (‘התיאוריה הכללית’) מבית מדרשו של כלכלן בריטי בשם ג’ון מיינרד קיינס, שסיפקו אומדן מדויק מספיק להתערבות ממשלתית אופטימלית במשק. תפקיד הממשלה היה לשמור על איזון של פעילות משקית בצמיחה, תוך זיהוי מגמות מיתון ונטרולן על-ידי הגדלת גירעון והורדת ריבית – צעדים שזכו בהמשך לשם ‘מדיניות מרחיבה’, או ‘מדיניות הפוכה’, מרסנת, כתגובה על מציאות הפוכה. עיקרה של מדיניות זו לא היה תשלום דמי אבטלה, אלא אחריות ליצור עבודה ופרנסה לכל פרט בחברה. כהמחשה, ניתן לומר שהארגון הכלכלי לא נמדד אז בכמות העובדים הסוציאליים אלא במערכת חינוך ציבורית כללית הנותנת תשובות לחלקים הולכים וגדלים באוכלוסיה ונותנת בידם כלים להשתלב בחברה ובשוק העבודה, תוך ויסות הצמיחה, כך שיהיה לכל הבוגרים של אותה מערכת היכן להשתלב. הטיפול בכשלים של השיטה אמור היה להיות ממומן ממיסים שמשלמים כמעט כולם, ולכן השיטה יכלה לעמוד כלכלית.

בתיאור זה גלומה גם תשובה חלקית לכל מי שתוהה על התנהגותו של מעמד הביניים, שפועל, למעשה, נגד האינטרס שלו עצמו בקדמו בברכה את מגמות ההפרטה. מעמד זה, עליו מבוססת החברה במדינה המודרנית, נושא בחלק העיקרי של מימון השיטה הקימת, והוא תלוי בתפקודה כדי לקבל בחזרה את המיסים ששילם בצורת שירותים חברתיים ציבוריים. בניגוד לעשירונים העליונים, הוא אינו יכול לפצות את עצמו לאורך זמן בקניית שירותים פרטיים במקום אלו הציבוריים המתפרקים.

התשתית שאִפשרה את תמיכתו של מעמד הביניים במדיניות של ויסות הפעילות הכלכלית על-ידי המדינה היתה עלייה עקבית בשירותים החברתיים שסיפקה המדינה לצד התרחבות מעגל משלמי המיסים (שהפכו להיות כאלה בזכות מדיניות כלכלית מוטת צמיחה שפירותיה מחולקים בכלל החברה). כל שהיה צריך כדי לגרום למעמד זה לזהות – באופן מוטעה – את האינטרס שלו עם פירוק השיטה הקיימת עליה מבוסס מעמדו, היה להקטין את החלק החוזר אליו מתוך המיסים בדמות שירותים ציבוריים, אלא שפשוט יותר מבחינה פוליטית היה להקטין, בצורה משמעותית ופשוטה לביצוע, את חלק האוכלוסיה המשלם מיסים. כלומר, נסיגת המדינה מאחריות לפרנסה ולעבודה של אזרחיה יצרה דינמיקה שדחפה את המעמד הבינוני לרצות בפירוק השיטה ולפעול בהתאם. כשנוצרה דינמיקה זו, נוצרה הברית שאת פירותיה הבאושים אנו אוכלים היום. ועל כך כבר נכתב ונאמר. כיום נדמה שהמדובר הוא בכדור שלג, ולעיתים כבר קשה לזהות מסוּבב ומסוֹבב.

במצב העניינים שנוצר, ממוצב המעמד הבינוני מול השכבות החלשות בחברה. מדובר בשימוש בכליה של השיטה עצמה כדי לחולל מעין הפרד ומשול: יאבקו אלה מול אלה האם צריך לקצץ בחינוך או ברווחה, או שיאבקו ביחד נגד כל הקיצוצים… כשהמאבק נושא אופי כזה, כל מי שיש לו עדיין שארית של כוח (כלכלי, נפשי) מסיק שזה מאבק של חלשים ומכוון את מירב מאמציו להתרחק משם. כמובן, תוך גלגול עיניים לשמים והזלת דמעות תנין על הפערים בחברה הישראלית ההולכת לאיבוד ועוד ועוד.

בשל מצב עניינים זה, רבים מן המאבקים המכונים ‘מאבקים חברתיים’ והמתנהלים בשנים האחרונות מכילים את גורם עיקורם בתוכם. הבעיה היא שאנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות חסרי כלים קונקרטיים ותיאורטיים. אמנם, בתור צעד ראשוני, חשובה הרמת דגל ההתנגדות לצעדים הקונקרטים הממשיכים ומעמיקים את תהליך הפירוק. אך זו חייבת להיות מגובה בתשתית תיאורטית, שתציב יעדים המשנים את הדינמיקה הקימת ולא רק ממתנים את נזקיה. חשיבה כזו צריכה לקחת בחשבון את מצב העניינים הפוליטי-כלכלי, כך שהאלטרנטיבה המוצעת תתייחס אליו ותיצור דינמיקה של יצירת בסיסי כוח פוליטיים בהתאם.

שאלת סחר המטבע בזירה הבינלאומית

בעיה נוספת דרכה ניתן להבין את האתגר העומד לפנינו היא שאלת הסחר הבינלאומי במטבע.
לפני מלחמת העולם השניה אחת הדינמיקות הכלכליות שהביאו את החברה האירופית והמערבית בכלל למשברים כלכליים תכופים ולחוסר יציבות נמצאת בשוק ההון הבינלאומי. לצורך איזון הסחר הבינלאומי הוקמו אחרי המלחמה, בהנהגתו של קיינס, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. (על גלגולם של אלו מתפקידם המקורי, כגורם המחויב לצמיחה, לגורם שמרני ראוי ליחד מאמר נפרד.) משנות השבעים, עם פירוקם של מנגנונים ומוסדות אלו מתפקידם המייצב והפרוגרסיבי, הופך הסחר הבינלאומי במטבע לבעיה המאיימת על כל כלכלה מודרנית ועל כלכלה מתפתחת בודאי.

הבעיה ניצבת מול כל שלטון כלכלי תהיה עמדתו אשר תהיה. הבעיה, אם לנסח אותה בקצרה, קשורה בחשש מירידת ערך המטבע ומבריחה של מטבע זר המושקע בהשקעות קצרות טווח במדינה. לכל משק לאומי יכולת לספוג טווח מסוים של תנודות כאלו. כמעט כל משק לאומי יכול להתמוטט מצעדים כאלו אם יהיו חריפים מאוד, מהירים מאוד, וכאלה הגודעים את מנגנוני הויסות הקימים. למעשה, ניתן לקבוע שבלי מנגנון איזון בינלאומי האיום בהפלת המטבע עומד כחרב מתהפכת מול כל שר אוצר או נגיד בנק לאומי המבקשים לבצע מדיניות מרחיבה. בזמנו, ניסח זאת העיתונאי פנחס לנדאו, במאמר ב’גלובס’, כשניבא מה יקרה אם נגיד חדש שיחליף את פרנקל ינקוט במדיניות מרחיבה. הוא ניבא ש”אם היורש [של פרנקל] ינקוט קו שונה במובהק מהקיים, ישוחררו הרוטווילרים הפיננאנסים לטרוף את השקל ולהכניע את הסוררים”. נבואה זו התממשה, בחלקה, כשניסה סילבן שלום לאכוף על קליין מדיניות ריבית שונה. בעיות אלו, שבארץ הקודש רק נרמזו, הומחשו באופן גורף בנפילה הטוטאלית של המטבעות האינדונזי והרוסי. תנאי הסחר הבינלאומי במטבע, מהירות הסחר והיקפיו מצד אחד וריכוזו בידי כמה כוחות גדולים מצד שני, יוצרים מצב שמקשה על מדינה בודדת להתמודד עמו. משק לאומי מתקשה להתמודד עם כוחות אלו, והימור על התמודדות עמם הוא הימור שמעט שרי אוצר יהיו מוכנים לקחת על עצמם, במיוחד במדינות שאינן נמנות עם שמונת המדינות המתועשות הגדולות. מצב זה מהווה, למעשה, אקדח של חוסר יציבות מוניטארית על כל מי שינסה לנקוט מדיניות מרחיבה לאורך זמן.

מערכת תיאום (המוכרת בשם ‘הסכמי ברטון וודס’) כמו זו שתפקדה בין השנים 45′-73′ למאה העשרים אינה מציעה תשובה מהמתאימה למציאות הכלכלית והפוליטית של ימינו. אמנם, היא היתה חדשנית בזמנה והטמיעה את העובדה שלהון הבינלאומי יש תפקיד מרכזי וכל הסדר בינלאומי בר קיימא מחוייב להתייחס גם אליו. אולם אין היא מספיקה היום. ההסדרים כפי שעוצבו בזמנם משקפים בתוכם את מערך הכוחות הפוליטי והכלכלי של 1945, כשלארצות הברית תפקיד מכריע בשמירת האיזון בשני התחומים. בהתאם לכך, פירוק מערכת תיאום זו היה בראש ובראשונה תוצאה של פוליטיקה אמריקאית. נחוצים היום כלים כלכליים-תיאורטיים חדשים, שיקחו בחשבון את הפוליטיקה העולמית כפי שהיא מתעצבת עתה ויציעו מערכות כלכליות חדשות להכוונה וויסות של משקים מקומיים כמו גם של המשק העולמי.

דרושה אלטרנטיבה להגמוניה הנוכחית

גדולתה של התיאוריה הקיינסיאנית באופן בו הסבירה כיצד ניתן לכוון ולרתום את מגמת הצמיחה האמורה לאפיין כלכלה מתועשת מודרנית באשר היא לרווחת החברה ולהמשך צמיחתה. חולשתה, בכך שאינה מנכיחה את העובדה ששמירה על איזון על גרף נתון אינה מספיקה. הבדלים משמעותיים יכולים להיווצר במהירות הצמיחה ובכיוונה.

הנחת המוצא של ‘התיאוריה הכללית’ היא התפתחות איטית יחסית שויסות כלכלי של התנודות הנוצרות בגלל הכוחות הפועלים בשוק יביא לסינכרוניזציה של כוח האדם והפעילות הכלכלית. אולם הנחה זו צריכה, לכל הפחות, להיבחן היטב לאור שינויו של אופן הייצור והפיכת השינוי המהיר למאפינו העיקרי.

בנוסף, התיאוריה הקינסייאנית לא עוסקת בכיוון הצמיחה – כלומר, בשאלה מי הם הגורמים הפועלים בשוק מחוץ למדינה – בכך, מופקר המשק לכוחות אלמוניים אותם נוטים היום לכנות בטעות ‘שוק חופשי’. משפטו האלמותי של קיינס: “בטווח הארוך כולנו מתים” (“in the long run we all dead”), שנוסח כתשובה לתקיפת התיאוריה שלו ככל שאינה מציעה כלים להתמודד עם בעיות אלו, היה נכון לזמנו. היום, בגלל סיבות שונות שהראשית שבהן היא קצב התהליכים הכלכליים, פער זה בתיאוריה משאיר מקום בו רק אותם ‘כוחות שוק’ אלמוניים פועלים. מדובר בגופים המרכזים בידם הון בינלאומי, שאינם מחכים שנגדיר מהו טווח ארוך או קצר ומעצבים את שניהם.

רמת תיאום גבוהה, שהתאפשרה בעקבות הברית הפוליטית שנוצרה לאחר המלחמה תחת דומיננטיות אמריקאית היא התנאי הראשון למנגנון הויסות הבינלאומי שאִפשר את צמיחת מדינת הרווחה. תנאים אלה לא המשיכו להתקיים, ומנגנוני התיאום הכלכליים התפרקו אחד לאחד. פירוקם היה תוצאה של מהלכים פוליטים ומשברים כלכליים. המשבר של שנות השבעים, כמו משברים אחרים, הוא תוצאה של מהלכים פוליטים ולא של סטיה בזוית השמש. אך טענה זו, נכונה ככל שתהיה בהאירה את הצד האידיאולוגי מאחורי המשבר, אינה מסבירה את המנגנון שגרם לו. הכוחות הפוליטים שחוללו את המשבר השתמשו בכלים כלכליים מתוך השיטה הקיימת. הכוחות הפוליטיים שהתבססו על הכלים התיאורטיים הקינסיאנים לא הצליחו לספק תשובות שיתנו סדר יום כלכלי להתמודדות עם המשבר. כך, ככל שהכוחות הפוליטים הפרוגרסיבים נותרו בלי כלים תיאורטים להתמודד עם המשבר של שנות השבעים היה קל יותר להדיח אותם מהשלטון הפוליטי.

אילו כלים כלכליים-תיאורטיים דרושים היום? כלי לדוגמא הוא שיטת המיסוי הפרוגרסיבי על השקעת הון בזירה הבינלאומית, שהוצעה על-ידי זוכה פרס נובל לכלכלה, ג’ימס טובין. מטרת השיטה היא לקנוס על-ידי מיסוי בינלאומי שיוסכם בין המדינות את השקעות קצרות הטווח שמטיבן הן מתמקדות בהשקעות במטבע המאופיינות ביכולת נידות מהירה והן ספקולטיביות במהותן, ולעודד השקעות ארוכות טווח. הכספים הנגבים יושקעו בארצות מתפתחות. בהצעה מוטמעת ההכרה בקיומו של סחר זה כשחקן מרכזי במשחק, בקושי של כלכלות לאומיות להתמודד אתו בכלים הכלכליים הלאומיים, ומכאן כיוון לאמנת מיסוי בינאלומית, המכירה בקיומו, חשיבותו וסכנתו של הון בינלאומי ומבקשת להשתמש ביתרונותיו תוך צמצום סכנותיו. השיטה אינה מבוססת על מנגנון תיאום קבוע המסתמך על כוחות פוליטיים מורכבים ולכאורה קבועים, אלא על קביעת מנגנון שישנה את כללי המשחק באופן קבוע.

חשוב להדגיש את החשיבות התיאורטית והאסטרטגית בהצעתו של טובין: היא מציעה כיוון חשיבה עכשווי וצורת מאבק עדכנית ומחדדת את האתגר העומד לפנינו. נקודת המוצא שלה היא ההפנמה שכללי המשחק השתנו ועתה צריך ליצור כלים חדשים כדי לווסת את ההון הבינלאומי ואת השפעתו על המטבעות המקומיים. ההצעה מכירה בכך שהכלים הקודמים, שתפקדו בהצלחה במשך שלושה עשורים, אינם בהכרח מתאימים לפתרון הבעיות שלפניהן אנו ניצבים היום, גם אם אלו נראות כבעיות דומות לאלו אתן התמדדו בעבר. בפועל, יש היום תנועה שמטרתה קידום אמנה שתיישם מדיניות מס כזו במהרה בימינו. [פרטים עליה ניתן למצוא בכתובת: www.tobintax.org.uk]

בדומה, כלים תיאורטיים כלכליים עכשוויים נוספים צריכים לקחת בחשבון את מאפייניהם הייחודיים של הגורמים הפועלים היום בכלכלה הבינלאומית. בין גורמים אלה, כאלו שחוללו משברים בעולם המתועש או בעולם המתפתח וימשיכו לנסות לעשות זאת. כך, כלים כלכליים תקפים צריכים להציע איך הם מתמודדים פוליטית וכלכלית עם משברים יזומים כמו הפלת מטבע, הפלה של הבורסה או כפי כינה אותם לנדאו ‘הרוטווילרים הפינאנסים’. יישום הכלים האלו יהיה כמובן עניין לפוליטיקה לאומית ובינלאומית, אלא שכדי שהפוליטיקאים יוכלו לבצע מדיניות התואמת את ערכינו ומטרותינו הם צריכים שיהיו בידם גם כלים כלכליים עדכניים, מלבד כוח פוליטי ותמיכה ציבורית. גיבוש של כלים כאלו הוא תהליך ארוך, אלא שהוא חייב להתחיל בכך שחסרונם של אלה הקיימים יוכר. כדי להתחיל לקבל תשובות צריך לשאול את השאלות, גם את אלו החושפות את חולשותינו.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי. Bookmark the permalink.