סוד הקוצים וסוד העמידה לקריאת ‘התיקונים’ מאת ג’ונתן פראנזן

עם סיום הקריאה ב’התיקונים’ מאת ג’ונתן פראנזן (הוצאת ‘עם עובד’, 2003. תרגום: אלינוער ברגר) עלו בדעתי השורות החותמות את הרומאן מכאן ומכאן של יוסף חיים ברנר:

ראשו של עמרם הקטן עדין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר-מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ היה בדבקות זו. שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים ובראשיהם. אז קראה להם אופת הלחם לעזור לה, ויקומו שניהם ויעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי-הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוויה הייתה הווית-קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר.”

לכאורה אין שום חוט מחבר בין הרומאן הארץ-ישראלי של ברנר, מראשית המאה העשרים, וספרו של פראנזן, הספוג כולו, עד אחרון ביטוייו והקשריו, באמריקה של המאה העשרים ואחת. כמו יצירות רבות אחרות מן הספרות האמריקאית, הרומאן ‘התיקונים’ מתמודד עם בעיותיה של החברה באמריקה מבעד לסיפורה של משפחה אחת מן המערב התיכון. הציר המרכזי של הרומאן הוא סעודת חג-מולד, שאם המשפחה מבקשת לקיים כסעודה משותפת אחרונה. דרך סיפורם של בני המשפחה נחשפת החברה האמריקאית במערומיה. כן. זהו ספר אמריקאי מאוד. הוא אחוז כולו בעולם המושגים והמיתוסים האמריקאים, הישנים והחדשים. במבט ראשון נדמה שכל מה שיכול סיפור כזה לומר, נוגע לחברה האמריקאית בלבד.

המשפחה המתוארת ב’התיקונים’ מזכירה כמובן משפחה טיפוסית אחרת מהמערב התיכון, שסיפור חייה הפרטי והנואש היה סמל לאובדנה של החברה האמריקאית כולה, ביצירה שהפכה לקלאסיקה אמריקאית: משפחת ג’וֹד מהספר ‘ענבי זעם’ של סטיינבק (שיצא לאור בשנת 1939). גם גיבוריו של סטיינבק מנסים להתמודד עם פירוק הכללי המטלטל את חייהם. תמונת הסיום של הרומן, שאינה מרפה מן הקורא (אישה צעירה מניקה איש זר גווע ברעב, בלב המבול שניתח על הארץ), מביעה איזו אמונה בלתי מנוצחת באדם. אמונה העומדת בכל ומגלה בו פנים חדשות של עוז והתעלות מעבר למה שאדם רגיל לדעת על עצמו. אמונה עיקשת זו, ולא הדמיון הצורני גרידא, היא החוט האמיץ המחבר בין ‘התיקונים’ של פראנזן ל’ענבי זעם’ של סטיינבק. כאן גם היסוד להשוואה אל ברנר. מה משותף ל’מכאן ומכאן’ ולרומאנים ה”אמריקאים” כל כך של סטיינבק ופראנזן? הדמיון בין היצירות הללו הוא בכך, ששלושתן מותירות את הקורא בתחושה עמוקה של חוסר נחת. יתר-על-כן, בשלוש היצירות, לאחר שנמנו כל הסיבות ליאוש ולכניעה, מורות שורות הסיום כי “כל החשבון עוד לא נגמר”. אפילו הנחמה המועטה שבניהיליזם גמור, ומשיכת ידיים מן המאבק, אפילו המנוחה על זרי היאושאפילו אלה נשללות מאתנו. דווקא הקונקרטיות האמריקאית של ‘התיקונים’ נוגעת, אם כן, בבעיות העמוקות והאוניברסליות ביותר של החיים המודרנים.

התיקונים’ הוא ספר רווי תיאוריה, ודווקא משום כך אין הוא מאפשר למצוא מפלט בשום תיאוריה. הוא מטמיע בתוכו את כל העולם התיאורטי של ארה”ב של ימינו, לא רק ב”רקע“, כי אם במחשבות ובדברים המפורשים של הגיבורים. תיאוריות פסיכולוגיות, תיאוריות אודות תרבות הצריכה, תיאוריות של התנועה נגד הגלובליזציה, תיאורטיות פוסט-מודרניות, תיאוריות אנארכיסטיות, תיאוריות סוציאליסטיות – כל אלה נחשפות באוזלת ידן. הצגתן האירונית של התיאוריות הללו כמו פורקת אותן מנשקן. כך, למשל, התיאוריה האנטי תאגידית זוכה לדחליל להילחם בו: “מפלגת השוק החופשי בע”מ”, שאחד מבני המשפחה מועסק בשירותה כדי להקים אתר אינטרנט קיקיוני שיקדם את הספקולציות הכלכליות של מנהיג המפלגה:

ועכשיו, ‘מפלגה פרו-עסקית עם נטיה מערבית’ שהתארגנה מחדש כ’חברת מפלגת השוק החופשי בע’מ’. האתר של גיטאנאס הבטיח שברגע ש’מפלגת השוק החופשי בע’מ’ תרכוש מספיק קולות בשביל לזכות בבחירות הארציות, המשקיעים הזרים לא זו בלבד שיהפכו לבעלי מניות ב’ליטא בע’מ’ [“מדינת לאום למטרות רווח”] אלא יזכו גם במזכרות אישיות לציון תרומתם ההירואית לשחרור השוק במדינה.”… [עמ’ 156]

דווקא הסאטירה הנוקבת הזו על ‘קפיטאליזם התאגידים’ מותירה אותנו בתחושה של דלות הביקורת אל מול התופעה שכבר הפנימה לתוכה את מה שהביקורת הנוקבת ‘חושפת בקול תרועה‘.
גם תיאוריות אחרות, פסיכולוגיות באופיין, זוכות כאן לייצוג מגוחך שאינו משאיר להן מקום אמיתי לפעול בו:

מה שאתה לא מבין, גרי, זה שזו משפחה בריאה מבחינה אמוציונלית. אני אם אוהבת ומעורבת עמוקות. יש לי שלושה ילדים אינטלגנטים, יצירתיים ובריאים מבחינה אמוציונלית. אם אתה חושב שיש בעיה בבית הזה, כדאי שתסתכל על עצמך.” [עמ‘ 218]

הגישה הפסיכולוגיסטית, שפתה וכלי-המחשבה שלה, נחשפים כקלישאות שאינן יכולות להתגבר על הנתק והניכור הבסיסי בין הגיבורים, ניכור המוטמע במציאות חייהם עצמה.

גם ייצוגו של השמאל האמריקאי הקלאסי הופך אותו על פיו. אף הוא אינו מספק בסיס לעמוד עליו ומוצג ככלי ריק, מבעד לדמות אביה של אחת הגיבורות, “פליט שנות השישים”,אשר “עינו הייתה פתוחה לקלוט כל עוולה בעולם הראשון או בעולם השלישי חוץ מאלה שעשה בילי” [בנו המאומץ המתעלל בבתו]. כך גם תגובותיו על פרצי אלימות הפסיכופאטים של בילי, מציגות באור מגוחך את סיסמאות השמאל האמריקאי. כשהוא מדקלם: “פעם ביום הקורבן הוא שחור וזה מתקבל בשתיקה; פעם בשנה הקורבן הוא לבן, והכל מזדעקים” [עמ’ 409] ממחישים הדברים את חוסר יכולתו להתיצב מול האלימות ההרסנית של בנו. הקשר זה מעמיד את כל סיסמאותיו הפרוגרסיביות בסימן שאלה ולמעשה מראה איך עמדתו הופכת לאנטי הומאניסטית: בחסות הסיסמאות הוא בורח מאחריות.

אין בכוחן של התיאוריות לתת לגיבורי הרומאן הסבר והקשר למאבקיהם הסיזיפיים. אבל דווקא משם כך הספר אינו מאפשר גם לקורא להדחק אל נישה תיאורטית זו או אחרת, שתספק לו נקודת מבט “צודקת” על גיבורי הספר והסבר מלא על הסיבות להתפרקות חייהם. ההתבוננות האירונית הזו, שלכאורה אינה משאירה מקום להשליך בו עוגן של התיחסות למציאות, מורגשת בכל אחד מעמודי הספר, בכל אחד מסיפורי החיים העולים בו. כל נסיון תיאורטי למתן פשר, וכל נסיון מעשי לפעולה של תיקון נשארים באותה אפסות.

לכאורה, עוד ספר המפרק את “האמיתות הגדולות” ב”עידן הפוסט”. אלא שפראנזן אינו מתבצר בעמדה ביקורתית, אירונית ומרוחקת, המפרקת בחדווה את הנארטיבים הגדולים. כל כאבי האדם נוכחים כאן ואינם מרפים. אל מול הבדידות והניכור שחווים גיבורי הרומאן, מיטלטל הקורא בין חיוכים אירוניים להזדהות כואבת. מפורק מכל נקודת מבט “חיצונית“, עובר הקורא ברומאן חוויה דומה לזו שעוברים גיבוריו: גם מידיו נשמטות נקודות האחיזה, שבהן אנו רגילים להחזיק על-מנת להבין את המציאות ולפעול בתוכה.

ובכל זאת, התהליך שעובר הקורא מורכב יותר, ומשמעות הרומאן עמוקה יותר, מתיאור חוויה של פירוק גרידא. גיבורי הספר, כל אחד מתוך עולמו, חווים את משבר החברה בכל רמה של חייהם, מאובדן מקום העבודה, ועד התרסקות יחסיהם האישים והמשפחתיים. כל ניסיונותיהם ליצור לעצמם עולם של אהבה וקשרים אנושיים ניגפים אל מול המציאות, החושפת את רצונותיהם ושאיפותיהם כקלישאות שחוקות, פתטיות. אבל מתוך הפירוק והכשלון, הגיבורים אינם מוותרים. הם ממשיכים לנסות לשנות ולתקן. מול גיבורי ספרו של פראנזן מתיצבים חייהם כחרב מתהפכת, העומדת בינם לבין הנקודה הפנימית של חייהם. כל ניסיון לפרוץ את חומת הניכור, או לחילופין להשלים עמה ולהתרפק עליה, משאיר אותם כואבים ופצועים. אלא שהם אינם מוותרים, וחוזרים ומנסים שוב ושוב. נסיון התיקון החוזר ונשנה הוא אולי לב-ליבו של הספר.

ומהיכן הם שואבים את כוחותיהם? נראה שזהו הסוד שעליו כתב ברנר, בשורות הסיום שלמכאן ומכאן‘:

ויקומו שניהם ויעמדו. ואותו סוד גדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם“.

This entry was posted in כללי, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.