לשנות את העולם על התיאוריה החברתית-כלכלית של אסתר אלכסנדר

בראשית דרכו כתב קארל מארקס מתוך חיפוש דרך תיאורטית חדשה טיוטה לביקורת על הפילוסופיה של לודביג פוירבאך. הוא ניסח אחת עשרה תזות כשהאחרונה היתה: “הפילוסופים אך פירשו באופנים שונים את העולם אבל העיקר הוא לשנותו.”

במשפט זה סגר מארקס התמודדות תיאורטית תמציתית אך מורכבת ביותר, וקבע מה תפקידה של תיאוריה: לא עיון בלבד אלא פעולה ושינוי של העולם.

אסתר אלכסנדר והתיאוריה שפיתחה נשמעה לצו הזה.

מצד אחד התיאוריה שלה, כפי שאציגה כאן, הייתה מחויבת לחשיבה עמוקה וחקירה בתחומה – הכלכלה; מצד שני ברור לכל מי שקרא את מאמריה ואת הספר שלה, שעניין התיאוריה מבחינת אלכסנדר, הוא פעולה במציאות, ופעולה אפקטיבית. במשפט אחד: אסתר אלכסנדר בנתה תפישה כלכלית שנותנת כלים תיאורטיים כלכלים מעשיים, שמאפשרים לנהל כלכלה לאומית ובין לאומית בניהול ציבורי ולא באמצעות שוק, כל אלה, דווקא לאור התהליכים הכלכליים שהתרחשו ברבע האחרון של המאה העשרים. התיאוריה שלה מאפשרת לחזור לתיאוריה הכלכלית הקינסיאנית, הן בהקשר התיאורטי והן בהקשר המעשי, למרות שזו לא הסבירה חלק מהתופעות הכלכליות של שנות השבעים והשמונים.

האפשרות לנהל את הכלכלה באופן פוליטי, עמדה למעשה במרכזה של התיאוריה הקינסיאנית. אלא שהתיאוריה הקנסיינית לכשעצמה, לא הצליחה לספק כלים תיאורטים לפוליטיקה הסוציאליסטית מול הפוליטיקה של המשברים הכלכלים שאפיינה את שנות השבעים והשמונים. אלכסנדר נתנה פתרונות למשברים אלה.

ג’ון מיינרד קיינס היה כלכלן בריטי, שעשה מהפכה בחשיבה הכלכלית העולמית. קיינס הראה איך כלכלה לאומית ובינלאומית שונה באופן מהותי מכלכלה של משק בית ושל פירמה שכן היא מתנהלת על פי כללים אחרים באופן עקרוני. הוא ניסח את ההבדל בין שני המישורים של ההתנהלות הכלכלית, והציע כלים כלכליים בעזרתם יכולות ממשלות לנהל את משקיהן מתוך מעורבות, שתפקידה להבטיח יציבות כלכלית ועבודה מפרנסת לאזרחיהן. זאת בניגוד לניהול כלכלה מדינתית בכפוף לתנאי שוק “חופשי”. עיקרי התיאוריה נגעו באמצעים לווסת את התנודות במשק בין אינפלציה וצמיחה מהירה מידי לבין מיתון ואבטלה, בעזרת מדיניות ממשלתית הקובעת עד כמה זמין הכסף במשק. כלומר, קיינס הציע לממשלות להתערב במשטר התנודות הכלכליות באמצעות הזרמה ישירה של כסף למשק (הגדלת התקציב) ובאמצעות שליטה במחיר הכסף כלומר, בגובה הריבית. 

היום קשה לתפוס מה משמעותה של ההגמוניה שהייתה לתיאוריה הקינסיאנית במערב לאחר מלחמת העולם השניה. חשוב לעמוד על כך כדי להבין את ההקשר בתוכו עיצבה אלכסנדר את התיאוריה שלה. אפשר לעמוד על משמעותה של הגמוניה זו מתוך העובדה שאפילו השמרנים נאלצו להשתמש בסיסמאות מבית מדרשו של קיינס, גם כשהפעולה הפוליטית אליה שאפו היתה בכיוון הפוך. בנוסף למדיניות הכלכלית המדינתית נבנו בתקופה זו מנגנונים בין לאומיים לוויסות הפעילות הכלכלית הבינלאומית. הראשונים שבהם היו ‘קרן המטבע הבינלאומית’ ו’הבנק העולמי’. מטרת הקמתם היתה פיתוח צמיחה וויסותה במדינות שונות.

במחצית הראשונה של שנות השבעים, הצליחו כוחות כלכליים ופוליטיים לחולל שני תהליכים שהשמיטו את הקרקע תחת רגליה של המדיניות הכלכלית שהתבססה על התיאוריה הקינסיינית:

à               פירוק המנגנון הבין לאומי לויסות המטבע. הידוע בכינויו ‘הסכמי ברטון וודס’.

à               משבר הנפט שהחליש את הממשלות של המדינות וחיזק חלק גדול מהבנקים בזכות כספי הפטרו דולרים שהפקידו נסיכי המפרץ.

(זו נקודה זאת אגב שחפשה אסתר אלכסנדר, אלא שהיא לא נעימה, ואי אפשר להפריך אותה, לכן ניסו להתעלם ממנה. )

כך שבמחצית השניה של שנות השבעים ולתוך שנות השמונים נוצר מצב חדש: אינפלציה גבוהה בארצות מתועשות המלווה במיתון – או במילים אחרות הסטגפלציה.

בכלכלה הקינסיאנית התשובה למיתון היא הגדלת כמות הכסף במשק, כלומר הורדת ריבית והגדלת הגירעון בתקציב. אלא שבתנאי אינפלציה הזרמה כזו של כסף למשק יכולה להוות רק הוספת שמן למדורה, ולקרב את המשק לסחרור אינפלציוני.

כך נוצר מצב בו הכלים ששמשו את הכלכלנים במשך שלושה עשורים ויותר, לא היו רלוונטים עוד. כלים אלה לא הצליחו לספק תשובה לבעיה המרכזית של כלכלות העולם באותה התקופה. הכלי המרכזי של המדינות הכלכלית שהיתה מקובלת עד אז – הזרמת כסף למשק לא יה יעיל: גם כשהוא מוריד את האבטלה, הוא יוצר סחרור אינלפציוני כשהנפגעים הראשונים הן השכבות הנמוכות והבינוניות, אלו שלהם מבקשת מדיניות זו לדאוג.

התיאוריה הקינסיינית נשארה בנקודה זו ללא תשובה אל מול התיאוריה המוניטריסטית מבית מדרשם של פון הייק ומילטון פרידמן. המוניטרסטים טוענים בדיוק את הטענה הזו: לא ניתן לנהל משק ולווסת את פעילותו אלא באמצעות מנגנון השוק. ממשלה המזרימה כספים מזיקה לכלכלה.

כך נוצרה אחת הבעיות הגדולות של התיאוריה הכלכלית במאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת: אין אלטרנטיבה סדורה למדיניות השמרנית. תיאוריה הפכה להגמונית מבחינה פוליטית ואקדמית והפקיעה את ניהול המשק מהמדינה והפוליטיקה לטובת מה שנקרא “השוק החופשי”.

כדי לפתור את הכשל הזה הציעה אסתר אלכסנדר לפרק את אחד המושגים הבסיסיים בכלכלה מאז אדם סמית: החישוב המצרפי (אגרגטיבי). אסתר אלכסנדר פרקה את ההנחה המקובלת בכלכלה, זה מאתיים שנה, ההנחה שניתן לחשב את כלל פעילותה הכלכלית של חברה נתונה תוך התעלמות מהחלוקה הפנימית בתוך החברה. היא הציעה לזנוח את ההנחה הזו ולפרק את הנתון הכללי, המצרפי, לנתונים נפרדים  בהתאם למרכיביו השונים של המשק ולבחון את התהליכים הכלכלים בכל אחד מהמרכיבים בנפרד כאן צריך שלוש דוגמאות ברורות למרכיבים, קנקרטיות ברמת ה”מפעלים ליצור נייר”. יישום הכלים התיאורטים שפתחה אסתר על ימינו יעלה למשל שאלה באשר לאופי הצמיחה שאפיינה את המשק בממשלת ברק. הניפוח בועת ההי טק וההשקעות של קרנות הון הסיכון. בדיקה כזו תפרק את המחזור בבורסה ותחשוף את העובדה שחלקו בהשקעות בתעשיית ההי- טק התברר בסופו של דבר כתנועה ספקולטיבית של הון, תפלח את התעשיה המתקדמת עצמה לחלקים ותפענח את התנהגותו של כל מרכיב בצמיחה, ויחד עם כך תעקוב אחרי התהליכים שליוו את חלקי המשק האחרים, הן התעשיה ‘הישנה’ על חלקיה המתקדמים ועל חלקיה שעדין עובדים בשיטות עתירות כוח אדם. בסופו של ניתוח כזה תעלה שאלה חדה ומדויקת באשר למדיניות הכלכלית והאלטרנטיבות העומדות בפני מקבלי ההחלטות. הרבה מעבר לאלוהי הצמיחה הפוחד משטן האינפלציה, כפי שהדברים מוצגים היום.

 פריצה תיאורטית זו אפשרה יציאה מהמלכוד בו הייתה נתונה התיאוריה הכלכלית של השמאל. התיאוריה של אלכסנדר נתנה כלים לבחון את הכלכלה מעבר לתפישה המקובלת על פיה האינפלציה הנה כוח טבע ממקור לא ברור שההסברים ודרכי הטיפול הקודמות בו לא עובדים יותר.

הפירוק אותו הציעה אלכסנדר הצביע על המנגנון הכלכלי שמזין את האינפלציה בתנאי מיתון. הנתונים המפורקים הראו שהמיתון הכללי שהמשק שרוי בו מטעה, כי למעשה המיתון הוא זמן צמיחה של סקטורים שעוצמתם מגיעה מפעילות ספקולטיבית של ההון, כלומר יצירת רווחים מהשקעות בהון בלבד, מבלי להשקיע ביצור – ספקולציה בשערי מטבע, בריביות ועוד. החישוב החדש זיהה תהליכים של יצירת האינפלציה: מי מרוויח ומי מפסיד ממנה? איך היא משמשת לחלוקת הכנסות מחדש בכל המשק?

זה פשוט קיים בפיסקה שלפני הפסקה שלפני זו הניתוח הראה כיצד הזרמת כסף למגזר יצרני באופן מכוון, תגדיל את התעסוקה ותוריד את האינפלציה ונתן הסבר הגיוני מדוע זה לא קרה עד אז. הנתונים המצרפיים הסתירו את ניהול האינפלציה בידי קבוצות מסוימות במשק, המרוכזות בעיקר במגזר הפינאנסי. האינפלציה היתה כלי שבעזרתו השתלטו גורמים אלה על ניהול המשק, תוך שהם משנים באופן בסיסי את חלוקת העושר בחברה.

הסטאגפלציה הנוראית והאלמונית קיבלה שמות פרטיים וכתובות, שמותיהם של אלו המתפרנסים ממנה, לא במקרה אלא בכוונת מכוון.

יותר חשוב מכך: אלכסנדר הציעה כלי לשינוי העולם: היא הציעה תוספת יוקר ענפית, שלטענתה תעקר את הקשר הישיר והמאיים בין כל תוספת היוקר לאינפלציה. הצעה זו לא נוסתה אף פעם לכן לא עמדה במבחן המציאות. אך חשיבותה התיאורטית היא מעבר לשכלולים או הפיתוחים והשינויים הדרושים לה – היא נותנת כלי אמיתי להחזרת המשוכות הכלכליות לידי המדינות.

כאמור לתיאוריה של אסתר אלכסנדר מוצמד צו פעולה פוליטי סוציאליסטי. היא דבקה בתיאוריה בהירה ואובייקטיבית ככל שתיאוריה כזו התאימה לשנוי המציאות, לשיפורה. נקודת מוצא זו צריכה להמשיך ללוות אותנו.

מרכיבים שונים בתיאוריה של אלכסנדר מציעים כלים יותר חדים לבחון שינויים בכלכלות הארצות השונות ובקשרים ביניהם ומאפשרים לנו לנסות להבינם על כל מורכבותם. רכיב זה – פירוקו התיאורטי של המשק הלאומי  – מציע לנו כלי כלכלי-פוליטי מעשי.

מתוך ניתוח זה יכולים להיגזר יעדים ממשיים ובני ברית אפשריים להשגתם. איך מבחינים בין אלו לאלו, איך יוצרים בריתות כאלו? איך מזהים נכונה שיתוף באינטרסים בין ההון לעבודה? תשובות לשאלות אלו צריכות להגזר בין השאר מניתוח מדויק ועמוק של התהליכים שעוברים על חברות שונות בעולם, ובישראל בפרט, בעשורים האחרונים, ניתוח שיעשה שימוש בכלים העולים מהתיאוריה של אלכסנדר תוך פרוק החישוב המצרפי למרכיביו השונים.

הקשרם של אלו למדיניות חוץ ובטחון למשל אינה פשוטה. מדיניות קינסיאנית התבססה יותר מפעם אחת בהיסטוריה של המאה העשרים על מדיניות חימוש מסיבית או ניהול מלחמה, שיצרה הנעה במשק. גם כאן צריך לפרק בדייקנות את הסקטורים שצומחים במצב כזה, ואת אופי ההשקעה הממשלתית; לבדוק לאור אלה את האמיתות הקינסיאניות הרגילות, כמו גם את הסיסמאות על השלום והצמיחה.

מעבר להפרכת השקר של ‘המזרח התיכון החדש’, דבר שראוי לחזור עליו כל פעם מחדש, עולה השאלה איזו כלכלה כן ננהל עם שכנינו? מה מידת הסגירות והפתיחות הרצויה של המשקים האחד מול השני? באלו אמצעים מנהלים משקים סגורים-פתוחים אלה? רמת הפירוט בתשובות לשאלות אלה בלתי מוגבלת אבל הפירוט אין בו כדי לטשטש את הצורך בתשובות עקרוניות בדבר.אולי כדאי לוותר על זה כאן ולהרחיב המאמר אחר?אני חושב שזו הערה שכדאי להכניס כאן היא חשובה בהצבת השאלות. ודווקא החלוקה שאסתר מציעה עוזרת לפענח מחדש את מנגנוני הצמיחה ודרך התפתחותם. אם בעית אורך המאמר היא קריטית אז את צודקת ניתן להשמיט קטע זה. אם זאת הוא מעשיר את הטיעון ומבהיר אותו.  

לא צריך להמציא את כל התשובות. יש מקרים בהם מתקיימת כבר עכשיו מדיניות שוויניית של צמיחה. צריך לבדוק גם את האופן בה מתבצעת מדיניות זו , אבל חשוב במיוחד – צריך לבדוק איך הגיע עמדה שוויונית להגמוניה, דהיינו אנחנו צריכים להכין את עצמנו בד בבד למאבק על שלטון הפוליטי יחד עם יצירת סדר יום לשלטון עצמו.  שני ערוצים אלו, מזינים האחד את השני, למרות ואולי בזכות העובדה שהם ממקדים את מבטם בחלקים אחרים של המציאות.

לכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איזה סוג משק אנחנו רוצים לפתח? איך עושים זאת? לאלו גורמי כוח כלכליים פוליטיים חוברים בארץ ובעולם?. חשוב לבחון את המדיניות הננקטת כשמגיעים לשלטון, וליצור אלטרנטיבה כלכלית ריאלית ומעצבת מציאות שאיננה ניהול קרב מגננה על ההשגים של הרבע השלישי של המאה העשירם.

הברית הפוליטית במסגרתה נבנו הסדרי העבודה והשירותים החברתיים אחרי מלחמת העולם השניה, לא תחזור כפי ששום דבר לא יחזור. המדיניות הפרוגרסיבית שאפיינה את העשורים שאחרי מלחמת העולם השניה פעלה תחת מצב פוליטי ייחודי, ולא פחות חשוב מכך – על רקע מצבה הכלכלי של אירופה אחרי המלחמה, מצב שהכתיב מחסור קבוע בהון, ופוטנציאל צמיחה אדיר. היום המצב שונה. אין זה אומר כמובן שהעמדות השמרניות הן יותר נכונות באיזה שהוא אופן, אלא רק להדגיש את התשובות החדשות הדרושות. הצעה למדיניות פוליטית-כלכלית שלא נותנת דין וחשבון לשאלות אלו משאירה חלק עיקרי פתוח ולכן מזמין מתקפה שמרנית.

כאן אסרטט רק כמה נקודות לחשיבה פוליטית-כלכלית מחודשת מבוססת על התיאוריה של אלכסנדר:

 – צריך לשרטט מחדש מקום למערכת הפינאנסית ולצרף לה מנגנונים מווסתים, הלוקחים בחשבון את הפוליטיקה של ימינו ואת יחסי הכוחות המאפיינים אותה.

 – על שוק העבודה ועל ארגונו צריך לחשוב במושגים חדשים, שלוקחים בחשבון את השינוי באופני היצור, ואת השינויים המהירים באופנים אלה. (לא במקום המאבק העיקש והחשוב המתנהל כרגע בכל זירה, אלא בנוסף לו, כהמשכו).

 – צריך לחשוב על מערכת כלכלית המטמיעה בתוכה את ההבדלים בין הענפים השונים במשק, את מקומם הכלכלי והופכת הטמעה זו לבסיס לתפיסה חדשה של הסכמי עבודה קיבוציים.

כשם שהפקרת שדה התיאוריה הכלכלית לידיהם של כלכלנים שמרנים בעשורים האחרונים, שירתה את ההשתלטות הפוליטית של הכלכלה השמרנית, כך גם יצירת תנועה נגדית ומאבק על מוקד כוח זה מחייב אותנו לעבודה בשני המישורים: הכלכלי והפוליטי.

לימוד ופיתוח התיאוריה של אסתר אלכסנדר הוא אחד המקומות הנכונים להתחיל במלאכה זו.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי. Bookmark the permalink.