אחד במאי 2007

האחד במאי הוא הסמל הראשי של האוניברסליזם של המאבק לחברה צודקת. לחברה בה העושר מחולק בין כל חבריה, ובה מנגנוני הניצול הכופים עוני וניוון על חלק גדול של האוכלוסיה, מבוטלים ובמקומם מתארגנת החברה כך שהיא מנצלת את משאביה לרווחת כולם.

בכך, כך אנו טוענים, לא רק ישוחררו המנוצלים מן הדיכוי, גם המנצלים יוכלו להפיק יותר מחייהם מכיוון שאותם מנגנוני כוח תכליתיים, מסתיר להם גם את עצמם ואת חייהם, והופך אותם עצמם לעוד מכשיר באותה מערכת, בה הם שולטים כביכול.

האוניברסאליות של היום הזה של מסריו, העובדה שהוא חצה כבר שתי מאות מנצנצים ככוכב רחוק, שלעיתים נראה שככל שהוא מסמן את הכיוון אליו רוצים להתקדם, הוא אינו מרמז על הצעד הבא שלנו, בצומת השבילים בה אנו עומדים כרגע.

לעומת רוממות היום, המאבקים שאנו מנהלים על עיצוב המציאות הישראלית, נשארו קטנים מקומיים חסרי מעוף כביכול. נאבקים כדי שעובדים מנוצלים יֵעשקו במסגרת החוק, ולא בניגוד אליו. כל חודש נפתחת חזית נוספת על פירוק של עוד ענף עם עבודה מאורגנת, אלא שלעיתים העובדים בענף זה עצמו אינם כה סולידארים, כפי שהיינו רוצים. כל מאבק של עובדים, משאיר אחרים בחוץ, מוקעים, מגדר ומתחם ואינו מצליח להגיע לאוניברסליות מרוממת הנפש.

הפער הזה הוא מנשמתה של התנועה הסוציאליסטית לפחות מאז ימי מרקס, שביקר את מוראות החברה בת זמנו, בחדות, והציב את הברירות באופן חד משמעי:

“מדכאים ומדוכאים ניצבו במאבק בלתי פוסק לעיתים נסתר עיתים גלוי, מאבק שנסתיים כל פעם בשינוי מהפכני של החברה כולה, או בשקיעתם של כל המעמדות הנאבקים.”

אלו הברירות שמרקס ראה כעומדות בפני החברה, בתקופתו, ונראה שתיאורו מתאים היום לא פחות. המאבק שלובש צורות רבות, צופן בחובו את תיקונו, או שקיעה כללית.

אלא שלמרקס העניין היה לא בניתוח תיאורטי חד וחשוב ככל שיהיה, אלא בעיצוב כלים אפקטיבים למהפכה חברתית. הביקורת כללה גם את הכלים התיאורטים והקונקרטים להצעיד את החברה לקראת המהפכה. מתוך חשיבה זו שורטט החזון, המסיים תוכנית פוליטית קונקרטית עבור התנועה הקומוניסטית.

“במקום החברה הבורגנית הישנה על מעמדותיה ועל ניגודי מעמדותיה, באה התאגדות, שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות של הכלל.”

ויחד עם חזון רחוק זה חוגג מרקס באותן שנים את העברת חוק להגבלת העבודה לעשר שעות ביום. באותה נשימה מסתבר ניתן לראות את [יום הקטנות] [אבני הבניין הקטנות] שלפנינו, ומתוכו לגזור את ביטולו, לתוך מציאות אחרת, שתעוצב על ידי הכוחות שהתגבשו בתוך אותו מעשה בניה אפור, שאין בו כדי לרמז על החזון הגדול הטמון בו.

ומצוות העשה הנגזרת מניגודים אלו, היא המעשה שהוא נשמת אפו של הסוציאליזם, להתארגן, ולפעול. לא ממרומי התיאוריה תתגלה הדרך, וגם לא מהמשך קבלת המצב הקיים. ההתארגנות בכל מקום בכל רמה, מחייבת מחשבה משותפת שאילת שאלות והטמעה של בעיות סבוכות לתוך יום הקטנות של החברים באותה התארגנות. מתוך ההתארגנות, נובע ההסתכלות הרפלקסיבית על מצבנו, כי אנו רואים האחד את השני, איש את עצמו בשותפו, ואחד מהכלל, ועולות השאלות, ונדרשות תשובות. ואז תוצב בפנינו את אותה שאלה עתיקה האם ברצוננו לשנות. האם ברצוננו לעשות? והתשובה על כך מצויה אצל כל אחד ואחד.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי, פוליטיקה, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.