חדשות טובות חדשות רעות

חוק ההסדרים השנה מזכיר את הבדיחה השחוקה, על המפקד שמגיע לפקודיו עם ההודעה על חדשות טובות וחדשות רעות. כמו בבדיחה מתחילים עם החדשות הטובות. ריבלין כיו’ר הכנסת נאבק נגד החוק והאופן בו הוא עושה צחוק מעבודת הכנסת בפרט ומכל ההליך הדמוקרטיה בכלל. הוא ממשיך קו, שאברום בורג התחיל בזמנו, בו יו’ר הכנסת מוצא לעצמו שותפים למאבק נגד חוק ההסדרים אשר מסיבות שונות רוצים להתנגח עם שר האוצר או עם מגמות ספציפיות בחוק עצמו, כך או כך זוהי מגמה חיונית כדי לאפשר לפוליטיקה לחזור להיות זו המנהלת את המשק הישראלי.
ניתן להוסיף על החדשות הטובות גם את העובדה שריבלין נשמע כאילו הוא מבין גם את מהות העניין, הוא מצוטט במאמר במדור הכלכלה של הארץ כמי שטוען ש”הבעיה אינה כמותית אלא מהותית”. לכל מי שיטעה לטעון שכל זמן שריבלין עושה זאת בלי המניפסט הקומוניסטי, או לכל הפחות ספרו של שטיגליץ מתחת לדוכנו, הוא למעשה נשאר בגבולות השיח הליברלי, ואין כאן שום חדשה חשובה לענייננו, צריך להזכיר שכולנו היום פועלים בתוך המשחק הדמוקרטי, בלי קשר לרטוריקה בה אנחנו נוקטים. [ראה ערך ביקורתו המופרכת של מתתיהו שמואלוף על מאמרו של דוד מרחב באתר זה.]
כך או כך כאמור זהו הסעיף של החדשות הטובות, ועתה מודיע המפקד לפקודיו ‘שאת התחתונים יחליפו אחד עם השני’ כלשון הבדיחה. בתוך חוק ההסדרים נכללים סעיפים שערורייתיים עליהם לא מערער ריבלין, ביניהם: קיצוץ תקרת המשכורת הקובעת לקרן השתלמות, ביטול נקודת זכות לאשה, פטור ממיסוי על עבודה במשמרות, העלאת מחיר המים ועוד.

סעיף מעורר תמיהה בחוק המוצע הוא זה הנוגע בעניין העובדים הזרים והמחייב להעסיקם על פי דיני העבודה במדינת ישראל. עתה יש לשאול: ובלי חקיקה מיוחדת זו למה מחויבים המעסיקים?
נראה שהתשובה לעניין היא בסופו של סעיף זה בחוק והוא ההיטל על מעסיקים המעסיקים עובדים זרים. צעד זה יעיל הרבה יותר ממבצעי הגירוש המזויעים המתנהלים בחודשים האחרונים. הבעיה בחוק זה שבניגוד למבצעי הגירוש [המשרתים היטב אינטרסים שונים של קבלנים וכו’] הוא מתנגש ישירות עם האינטרס של יבואני העבדים המודרנים האלו, והספסרים השונים בבשר אדם בשוק המקומי. לכן מן הסתם נשאר בסופו של דבר עם סעיף הקורא למעסיקים לשמור על חוקי העבודה, ומזהיר אותם במקרה שיתפסו, ובאותה נשימה מקצץ את תקציב היחידה הממונה על אכיפת החוק במשרד העבודה.

לסיום, עוד ההערה על דוקטורינות כלכליות.
אברהם טל במאמרו מזהיר מפני דפלציה, לשם כך הוא מציע לנגיד להוריד את הריבית, ולא להשאירה במקומה כפי שהא אמור לעשות.

”נגיד בנק ישראל, דוד קליין, מתכונן כנראה לקיים מחר את הריבית בנובמבר ללא שינוי – 4.1%. הוא טוען שהריבית הריאלית היא 2.5%, אבל אם סביבת האינפלציה קרובה לאפס, הריבית הריאלית קרובה יותר ל-4%. משקי הבית משלמים ריבית נשך של 13%-12%. עסקים שאין להם קווי אשראי מאושרים (תרתי משמע) משלמים לא הרבה פחות. אלה אבסורדים מוניטריים שאין להם הצדקה במשק עם אינפלציה קרובה לאפס, שאמור לצאת לצמיחה.”

המעניין שטל מוציא את האוצר פטור בלא כלום, הרי אם מנוהלת מדיניות דפלציונית במשק במיתון גם לאוצר יש אפשרויות שונות להתערב כדי ליצור ביקושים, ולהוריד את מחיר האשראי. אלא מאז שפרידמן בשנות השישים קבע שלשלטון המרכזי כלי אחד לגיטימי להתערבות במשק- גובה הריבית, מעטים מידי מערערים על כך.
תחום העיוורון של טל זועק מתוך דבריו אלא שיש דברים שלא ניתן לראות ממוסף הכלכלה של הארץ, כנראה. ואנחנו נמשיך לשלם ‘ריבית נשך’ [ע’פ דבריו של טל עצמו] ונחכה לאלוהי הכלכלה היושב בקרן המטבע הבין לאומית, שיתירו לקליין להרפות קצת מאתנו וילכו לעשוק מישהו אחר, לזמן מה.


This entry was posted in כללי. Bookmark the permalink.