העמותות לשינוי חברתי- האתגר הבא

אחת מהתופעות הבולטות במציאות המופרטת בישראל, כמו גם בחברות אחרות היא פריחת המגזר השלישי. הצמידות של פריחה זו לתהליכי ההפרטה מצביעה על הקשר ההדוק ביניהן. מהו היחס בין שתי התופעות? מהו המסובב ומהוּ המסוֹבב? מה האתגר המעשי העולה מניתוח יחס זה? שאלות אלה הוזנחו לאורך השנים האחרונות בחוגים סוציאל דמוקרטים בגלל ההנחה שתופעת העמותות ממילא כרוכה בתופעת ההפרטה, ולכן אינה ראויה דיון מעמיק בפני עצמה. בהתעלמות זו טמונות כמה בעיות ובראשן – התעלמות מהמציאות בה אנו חיים.

יותר ויותר אנשים בחברה הישראלית מוצאים עצמם קשורים לעמותה אחת או יותר במגוון דרכים. רבים מהם עובדים בעמותות מסוגים שונים. בין העובדים בעמותות ישנם לא מעט חברים מרכזיים בעשייה הפוליטית לשינוי המדיניות בישראל. אלה נוטים להפריד את אופן הפרנסה שלהם למעשה הפוליטי ולמעשה מבקשים לצמצם את כוחן של העמותות בהן הם עובדים לטובת אחריות רחבה יותר של המדינה.

זניחה זו של אופן הפרנסה והפרדתו מהפעילות הפוליטית שאותו אדם שותף לה, סותרת עקרון בסיסי של חשיבה סוציאליסטית. יותר מכך – מגמה זו מפקירה את הפעילות הענפה בתוך העמותות, לדלות תיאורטית, ולפעולה בתוך הקשר אותו מגדירה ההגמוניה השמרנית בישראל ולא דווקא מחשבה סוציאליסטית.

כאמור כאן אבקש לפתוח דיון על שאלה זו, וכן להתוות כיוון פעולה לפחות עבור אלו מביננו הלוקחים חלק בדרך כזו או אחרת בפעולות המגזר השלישי.

באופן ישיר קשורה פריחת העמותות במשטר ההפרטה בעצם העברתם של רבים מהשירותים שהיו באחריות המדינה להפעלה באמצעות עמותות באופן ישיר ובאופן עקיף. כך יצר למעשה משטר ההפרטה, תחרות בין ספקים שונים, שבמגזרים רבים אלו ארגונים ללא מטרות רווח,  שאמצו לעצמם את המרחב המושגי של ההפרטה. עמותות שונות עמדו להתחרות על התקציבים תוך שהן משוכנעות שתחרות זו תואמת את סדר היום שלהן.

בניתוח התיאורטי של היחס בין שני התהליכים ישנן כמה תזות רווחות. האחת מבקשת לראות בתופעת העמותות, הן אלו המספקות שירותים והן אלו העוסקות בסינגור, תגובה לתהליך ההפרטה של שירותי המדינה והתפרקות הפוליטיקה. ההקבלה הכרונולוגית של התהליכים סותרת במידה רבה הסבר זה.

טענה הפוכה רואה בחלופה שמציב המגזר השלישי את אחד הזרזים שאפשרו את מהלכי ההפרטה, ומייחסת מקום מרכזי למגזר זה בהנעת התהליך. הבעיה בהסבר זה טמונה בהתעלמות ממהלכי הפרטה גדולים וחשובים שבוצעו בלי קשר לעמותות, מהלכים המצביעים על עוצמת הכוחות הדוחפים את מהלך ההפרטה בלי קשר לחלופה מופרטת.

הויכוח על מה קדם למה, הביצה  או התרנגולת, אינו יכול להיות מוכרע אלא על ידי יציאה מתוך תבנית המחשבה המאפיינת ניתוחים אלו. לשם כך יש להבין שאין לפנינו שתי תופעות שהופיעו במציאות חיינו מעוצבות, אלא שתי תופעות שכשם שהן מנוגדות בחלקים מהותיים שלהן מתפתחות ביחד משפיעות ומעצבות האחת את השניה. שתי תופעות אלו המהוות שתי פנים מנוגדים ומשלימים של המציאות המופרטת בחברה הישראלית התעצבו האחת ביחס לשנייה.  

לכל צד במשוואה זו היה תפקיד בעיצוב הצד שכנגד, ולא ניתן להבין את אופיו של תהליך ההפרטה של החברה הישראלית בלי להתעכב על חלקו של המגזר השלישי בתהליך זה. יחד עם זאת לא ניתן להבין את אופיו של המגזר השלישי בישראל בלי לשים לב למגוון האופנים בהן עיצב אותו משטר ההפרטה של העשורים האחרונים.

השאלה העומדת לפנינו היא מה עלינו לעשות נוכח מציאות זו. התשובה הפשוטה והמתבקשת לכאורה היא משיכת ידינו מארגוני המגזר השלישי, והתמקדות בערוצי פעולה אחרים שאינם כוללים שיתוף פעולה לכאורה או בפועל עם תהליכי ההפרטה. טענה כזו מתעלמת מהמציאות כפי שהתעצבה בעשורים האחרונים. נטישת שדה העמותות לא תשפיע כהוא זה על תהליכי ההפרטה שרובם ככולם הושלמו. הקשר להתנהלות כזו או אחרת של ארגוני המגזר השלישי קלוש, לכל היותר יכול הואקום להתמלא בחברות מסחריות.

בעיה  נוספת הטמונה ברעיון ההמנעות היא ההתעלמות מהתפקיד שארגונים רבים תופסים כערוץ לפעילות וציר למפגש בין לפעילים חברתיים. נטישתו של ערוץ זה תיצור ואקום, שספק אם יתמלא בחלופות אחרות שלא ממש קיימות היום. יתרה מזאת – מגזר שלישי המהווה ציר של חברה אזרחית והוא מבסיסיה של חברה בה אזרחיה לוקחים אחריות על עיצובה.

המסקנה הנגזרת מניתוח זה היא שהמגזר השלישי הוא למעשה כבר עובדה קיימת וחלק מהמשק הישראלי, הן במתן שירותים, והן כחלק מהמהלך לשינוי והתנגדות למהלך הניאו ליברלי. ויותר מכך – אחת ממשמעויותיו העיקריות של המגזר השלישי, בתוך מהלך ההפרטה, היא במישור התודעתי. מיקומו של מגזר זה כמתווך בין המישור הכלכלי של ההפרטה לבין רבים מהאזרחים שם אותו בחזית הציבורית הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. כלומר הן כלפי אלו המקבלים שירותים או נעזרים בארגון להיאבק על זכויותיהם, אבל לא פחות חשוב מכך הוא מהווה שלד חדש של עובדים ופעילים רבים המזדהים עם הארגון ועם מטרותיו.

בתחום התודעה, המגזר השלישי הוא בעל תפקיד ייחודי בסדר החברתי הקיים. ארגונים שונים שמטרתם שינוי חברתי הטמיעו בתוך פעולתם את הסדר המופרט החדש, לא רק בעצם קיומם אלא אף בקבלת כללי המשחק הניאו ליברלי. עבור המגזר השלישי מתבטאים אלו בתחרות על כספים, הן של קרנות פרטיות וציבוריות והן כספים ממשלתיים מצד אחד, ומצד שני תחרות על קהלי היעד. הארגונים קיבלו את כללי המשחק האלו (לעיתים בחריקת שיניים), למרות מודעות לבעיה המהותית שטמונה בהם.  

הפרדוכס בולט עוד יותר בארגוני הסינגור והשינוי החברתי, שבאופן פעולתם מתנהלים על פי כללי השוק. בכך למעשה הם גוזרים על עצמם עקרות, משום שקיבלו את השוליות שלהם. הפנמת העיקרון המכונן של הסדר המופרט, ולמרות יומרתם הם אינם מצליחים לאתגר את הסדר הניאו ליברלי אתגור אמיתי.

בארגונים מסויימים הדבר השתקף גם בתנאי העסקה שהתאימו עצמם לשוק העבודה המופרט, באחרים ניסו להתמודד עם תחום זה ולשמור על אופי העסקה בהתאם לנורמות של שוק עבודה ציבורי בעל הסכמים קיבוציים.

כך, הפכו ארגוני המגזר השלישי לאחד האופנים המרכזיים דרכו מאלפים את הציבור הישראלי ומטמיעים בקרבו תודעה מופרטת.

ארגונים שונים המוצאים עצמם לכודים בתוך מעגל קסמים זה בו הם מאשררים את המציאות נגדה הם שואפים להיאבק, מחפשים דרך כיצד לצאת ממעגל זה.

כדי לפרוץ מעגל זה, יש לשנות את מרכיב בסיסי ומהותי של ארגונים אלו- הפעולה הייחודית וההיבדלות האחד מהשני.

הפיצול לארגונים ולתתי ארגונים שלכל אחד מהם ייחוד בו לכאורה תלויה זכות קיומו הוא אחד העקרונות המכוננים של השיטה. התמודדות איתו צריכה להביא את הארגונים להבנה שכדי להשיג את מטרותיהם הם חייבים ליצור שותפויות מהותיות עם הארגונים השכנים במרחב הפעולה הגיאוגרפי או התחומי. המחירים הנראים קשים מנשוא  – ויתור על הזהות הייחודית, הטמעות, בעיות יוקרה וכדומה – צריכים להיות מובנים כמרכיבים המקבעים את מעגל הקסם של תודעת ההפרטה.

שותפויות אלו צריכות לחרוג מתוך אותן שותפויות לרגע, הקיימות גם היום. [פעמים רבות שותפויות אלו הן למעשה קצרות טווח ומיועדות להשיג יתרון יחסי]. לעומתן צריך לאמץ דפוס פעולה המטמיע הבנה עמוקה של מטרות הארגון, והצבתן בהקשר חברתי כלכלי והתהליכים המאפיינים את ישראל בעשורים האחרונים. מהלך זה צריך להיעשות מתוך הבנה של מעגל הקסמים בו נמצאים ארגוני השינוי החברתי, הבנה שאופן הפעולה אותו אמצו ארגונים אלו, והפכו אותו לחלק מזהותם הארגונית, ואופן העבודה שלהם, הוא שעומד ביניהם ובין קידום מהותי של מטרותיהם. השותפות לא צריכה להיות עוד אמצעי נוסף להשגת תקציב או יעד אחר, אלא צריכה לעבור להיות אחת ממטרות הארגון, כשהיא מוטמעת לתוך היעדים האופרטיבים המכתיבים את סדר היום בארגון.

הייחוד, המקומיות, ושאר המאפיינים החשובים של ארגונים אלו, פועלים גם כמעצבים של התודעה המופרטת. כדי להתגבר על כך יש לעשות מהלך ארגוני שישנה את החוויה של הנהנים, העובדים והפעילים. במקום חוויה של התפרקות ותחרות, סביבת שוק עם רטוריקה המתנגדת לו, יש לבנות מרחב שונה מהותית, הנבנה משותפות המבוססת על השותפות במטרות הגדולות, המחפשת ויוצרת שיתופי פעולה ושותפות בין הארגונים.

מהלך זה שהוא קשה ונוגד במידת מה את האינטואיציה של ארגונים רבים הוא הכרחי כדי להיחלץ מתוך המלכוד הקיים. על הקשיים במהלך זה יכול להעיד הכותב העובד כבר יותר מעשר שנים בארגונים שונים של המגזר השלישי. אלא שקשיים אלו אינם יכולים לעמוד יותר בינינו לבין האתגר הבא של ארגוני השינוי החברתי. ככל שמומחים לתורת הארגונים יכולים להסביר מדוע מהלך זה ‘נוגד את חוקי הטבע’, ואת הצורך ‘לבדל עצמנו’, צריכים אנשי הארגונים להוכיח שאינם מצייתים ל’חוקי הטבע’ של השוק.

אם לא ילמדו העמותות לבנות שותפויות קבועות ומהותיות, ימשיך ויעמיק תפקידו של המגזר השלישי כמקבע תודעה מופרטת בציבור הישראלי. אם לא נפנה לדרך חדשה, נמצא את עצמנו מול מרחב פעולה שמהותו המופרטת עומדת ביננו לבין התמודדות עם מהלך פירוק החברה והשלכותיו.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי, תנועה שיתופית, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.