השריפה תוצאה של מחדל או מדיניות

עם ירידת הלהבות ואחרי שההרוגים כבר נטמנו חייבים לשאול שאלות על מהלך העומק שהביא את אותנו למצב זה.

שריפות בכלל ושריפות יער היו ויהיו בארץ כמו שלנו. השאלה היא מדוע לא נערכים אליהן. או מי החליט שעדיף לשלם בכמה שריפות שייצאו מכלל שליטה ובלבד שהוא ישיג יעדים כלכליים תקציביים כאלו או אחרים.

כשמנקים את כל גבבת המילים ההאשמות וההאשמות החוזרות, נשאר סיפור מאוד פשוט המוכר מכלל השירות הציבורי.

שירות ציבורי שהאוצר החליט לייבש אותו תקציבית, כדי להפריט אותו ולפרק את העבודה המאורגנת בו. כמו בתי הסוהר, שירותי הרווחה, מערכת החינוך, מערכת הבריאות ועוד ועוד דוגמאות המאפיינות את החברה הישראלית בעשורים האחרונים.

מדוע אין מערכת כיבוי אוירית בארץ? לא משום שאין טייסים, לא משום שלא צריך, אלא משום שהחליטו להפריט אותה. וכמערכת מופרטת היא אינה עומדת בכוננות, [מי ישלם על כוננות?], מפעילים אותה רק בלית ברירה, כי לא רוצים לקבל את החשבונית בסוף, ובעיקר אף אחד אינו אחראי על מוכנותה ועל התאמתה לצרכים ואתגרים המזוהים בשטח.

תפקידה של החברה שאת שירותיה שוכרים הוא להרוויח. היא אינה אחראית בפני אזרחי ישראל, ולא בפני הקורבנות שנשרפו למוות. האחראים הם אלו שהחליטו שכיבוי האש בישראל הוא שירות שצריך להיות מופרט.

אין סיבה להקים ועדת חקירה משום שכל העובדות ידועות גם בלעדיה.

שירות הכבאות מיובש תקציבית במשך עשורים, עם החמרת המצב אפילו אנשי האוצר הצליחו להבין את הצורך בתקצוב השירות החיוני הזה. רק אחרי מלחמת לבנון השניה הם הצליחו להבין שאין ברירה אלא לתקצב. אלא שכפי שמעידים, הן מאיר שטרית והן אופיר פינס שכיהנו כשרי פנים, התקצוב הותנה בפירוק העבודה המאורגנת והזכות לשביתה של הכבאים. [שהיא זכות יסוד בכל חברה דמוקרטית.]

כלומר, משרד האוצר, ממשיך במסע הצלב שלו כנגד העבודה המאורגנת בישראל. ובשל כך תקע את שינוי וקידום המצב גם כשכבר היה ברור שהמצב הולך ומתדרדר. התנהלות זו לא נובעת ממחדל ולא מקוצר ראות, אלא ממדיניות מוצהרת.

אורי יוגב, שהיה ראש אגף התקציבים במהלך כהונתו של ביבי כשר אוצר, וחזר איתו למשרד ראש הממשלה, השמיע בקול את האני מאמין שלו, ושל משרד האוצר:

        אורי יוגב: “הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק”, הוא אומר, “ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל“. [ הארץ. 5.5.2004]

שרי אוצר התחלפו מאז ויוגב עצמו עבר ממשרד האוצר למשרד ראש הממשלה יחד עם פטרונו, כדי להמשיך וליישם את אותה מדיניות. אבל סדר היום של אנשי האוצר מכאן ושל ביבי מכאן לא השתנה.

צריך להפריט הכל, לשבור את העבודה המאורגנת בישראל, ואם צריך לשם כך לייבש שירות ציבורי חיוני, יהיה זה קציני מבחן לנוער, בתי סוהר או כיבוי אש, אז ייבשו אותו במשך שנים עד שלכאורה לא תיהיה ברירה, וניתן יהיה להפריט אותו כדי להציל אותו, תוך שהעובדים משלמים בתנאי עבודתם והאזרחים בשירות שהם מקבלים.

אם כן, לא מחדל ניצב מולנו אלא תוצאה של מדיניות מוצהרת רבת שנים, שהפעם לא ניתן להתעלם ממחירה או לחילופין להטיל את האחריות על העצים או הנספים.

מדיניות כלכלית רבת שנים שאחד מנביאיה ומיישמיה העיקריים, יושב היום בראש ממשלת ישראל ורוחץ בניקיון כפיו. וחמור מכך ממשיך באותה מדיניות הרת אסון של פירוק המדינה והחברה והעברת נכסיה לכל המרבה במחיר.

בלי דיון על שאלות יסודיות אלו ושינוי במדיניות נגיע לעוד משבר בשירות ציבורי כזה או אחר, בעקבות אסון טבע או מלחמה. זה יגבה קורבנות מיותרים יגרום סבל מיותר, אבל גם  ייתן לאזרחי מדינת ישראל הזדמנות להבין שאסור להפקיר את גורלנו בידי קובעי מדיניות כזו.

This entry was posted in כללי. Bookmark the permalink.