ממתי זה הפסיק להיות ענייננו

פרשת התערבותו של נגיד בנק ישראל בשער השקל מול הדולר החל מחודש מרץ וההודעה שבנק ישראל יקנה מדי יום  כמות קטנה של דולרים בשנתיים הקרובות, מנוגדת לחלוטין להצהרות הנגיד ומשרד האוצר בחודשים שקדמו.

הן אף מנוגדות למדיניות שהוביל הבנק בעשורים האחרונים, ששיאה במאבק בו גבר  קליין כנגיד בנק ישראל על שר האוצר סילבן שלום. תוצאות המאבק ביניהם היה הסכם על הורדת הריבית, וביטול ‘רצועת האלכסון’, אותו מכשיר שחייב למעשה את נגיד הבנק להתערב במקרים כמו זה של החודשים האחרונים, בשער השקל. החלטות אלה מסמנות למעשה את שיאו של המהלך שיתואר כאן כדי להבינו  צריך לחזור אחורה כמה עשורים.

אחרי מלחמת העולם השניה, הצליח ג’ון מיינרד קיינס להוביל מהלך לויסות פוליטי של שערי המטבעות המרכזיים, ולמעשה בעקבות כך גם לויסות כל שערי המטבעות בעולם. בהסכמים הנקראים ‘הסכמי ברטון וודס’ גובשה מערכת הסכמות ומנגנונים, שבראשם הוצבה קרן המטבע הבין לאומית, ומטרתם ויסות תנודות שערי המטבעות. הוסכם כי קביעת שערי המטבע העיקרים בעולם לא תעשה על פי מסחר בשוק אלא על פי קביעה של מנגנון מרכזי של קרן המטבע יחד עם הנגידים של המדינות המרכזיות. יתרונה של שיטה זו על פני השיטה שקדמה לה וזו שהחליפה אותה הייתה הביטחון היחסי שהיא נתנה למדינות שמשקיהן היו שרויים במיתון והיו זקוקים להזרמה של אשראי וביקושים. ממשלות אלו יכלו לבצע מדיניות מרחיבה ולהזרים ביקושים [כלומר כסף], למשק מבלי לחשוש מהפלת שער המטבע על ידי מסחר מטבע ספקולטיבי. [כלומר מסחר במטבעות שמטרתו  הפקת רווח מהפרשים קטנים הנוצרים בשערי המטבעות על פני זמן קצר, ולא רכישת מטבע לטווח ארוך שמטרתה אסטרטגית]. תופעה שהייתה מוכרת מאוד במערב בעשורים הראשונים של המאה העשרים, ושחזרה להופיע בעשור האחרון  בארגנטינה, באינדונזיה, ברוסיה ובעוד מקומות. בכל המקרים הללו המטבע המקומי נמכר בכמויות גדולות על ידי כמה גורמים גדולים הסוחפים אחריהם את כל השוק ומפילים את שער המטבע.[י1] 

מנגנונים אלו היוו חלק מהתשתית של הצמיחה הכלכלית המאפיינת את העשורים שאחרי מלחמת העולם השניה. עוד בסוף שנות החמישים, עלו בעיות שונות שדרשו התאמה ותיקון במנגנון התיאום הבין לאומי, אלא שהרפורמות השונות נחסמו על ידי גורמים פוליטים, ובין השנים 1971- 1973 פורקו מנגנונים אלו בשני שלבים ושערי המטבעות הפכו לניידים על פי תנודות השוק.

בשנים שקדמו לפירוק ובאלה שאחריו התקיים בין גורמים פוליטים אקדמים וציבוריים בעולם כולו ויכוח חריף סביב שאלת עתידם של הסכמי המטבע  . מילטון פרידמן, למשל, היה פעיל בכל שלושת המישורים הללו . לעומת המאבק והויכוח שאפיין את העולם המערבי, בישראל התהליך היה שונה לחלוטין, ובלטו בו היעדרם של מאפיינים קונפליקטואלים מכל סוג שהוא. וזאת למרות היותה הסוגיה הזו סוגיה בסיסית ומעצבת עבור כל משק שהוא ובודאי עבור משק כמו המשק הישראלי.

בראשית שנות השבעים בישראל  הניחו ששוק חופשי של מטבע כלל אינו אפשרי לאורך זמן. מ 1973 ועד 1977 למעט יוצאי דופן מעטים, התייחסות זאת המשיכה לאפיין את מירב הכתיבה הכלכלית בישראל וכן את עמדתם של קובעי המדיניות. שערי המטבעות המרכזיים התניידו בשוק בתקופה זו, והיוו זרז למשבר של שנות השבעים, ובארץ נוהלה מדיניות מרחיבה באופן יחסי על ידי ממשלת רבין הראשונה.

המהפך הפוליטי ב 1977 הביא את שמחה ארליך למשרד האוצר, ומשם הוא הכריז על המהפך הכלכלי. תוכנית זו הפתיעה לא רק את הציבור אלא גם את הכלכלנים. הליברליזציה במטבע, שלמעשה הפכה את שער הלירה הישראלית לנייד, גם היא הפתיעה את הכלכלנים, אף על פי שהם שמעו את הדברים חודשים ספורים קודם לכן מפיו של מילטון פרידמן בביקורו בארץ.

ההפתעה של הכלכלנים הישראלים נבעה מההבנה שבישראל הפקרה של שער המטבע לתנודות השוק החופשי תהיה בעייתית ביותר. [נראה שגם אלו שהחזיקו בהנחה השמרנית שמחזורי העסקים והמשברים האימננטים להם נחוצים כדי ליעל את המנגנונים הכלכליים, לא הניח שהמשק והחברה הישראלית יכולים לעמוד בכךגם באמצע שנות השבעים אחרי שניוד המטבע הפך לעובדה מוגמרת בעולם, בישראל החכמה הכלכלית המקובלת הייתה שהזעזועים הנובעים משינויים ספקולטיביים בשער המטבע הם מסוכנים לחברה הישראלית.

אלא שהמהפך שהוביל הדרג הפוליטי גרר אחריו שינוי עמדות, ובשנים שאחריו ישרו כלכלני ישראל קו עם המדיניות שהתווה הדרג הפוליטי, והפכו לתומכים של מדיניות זו. במציאות הפכה מהפכה זו לזרז של משבר מתמשך שבעקבותיו החזירו לעצמם הממשלה ובנק ישראל בשורה של צעדים את השליטה בשער המטבע, גם אם לא באופנים הקודמים.

התוכנית הכלכלית של 1995-1996, הידועה כתוכנית הייצוב, מהווה נקודת מעבר נוספת בתהליך, כשאחת המטרות שסומנו במהלכה אחרי התערבות אינטנסיבית במשק היתה הקטנת המעורבות הממשלתית למינימום כולל בשער המטבע.

רצועת האלכסון הקובעת את גבולות התניידותו של המטבע הישראלי, במסגרת השוק, גבולות שמעבר להם מחוייב בנק ישראל להתערב כדי לייצב את המטבע, הפכה להיות נושא למאבק מאז ועד ביטולה ב 2003. המאבק נסוב על הטווח אותו מגדירה הרצועה. כלומר על השאלה: איזה שינוי בשער המטבע ביחס לשער מטבע ממוצע בחודשים הקודמים, מחייב התערבות? משמעותה של הרצועה ככל שהייתה צרה, כלומר חייבה התערבות של בנק ישראל במקרים של כל שינוי קיצוני, הייתה הבטחת יציבות יחסית בשער המטבע. כלומר יצרן יצואן ויבואן כולם היו יכולים לדעת ששינוי בשער המטבע יווסת וימותן על ידי בנק ישראל, כך שהם לא יעמדו במצב כמו זה של החודשים האחרונים, לדוגמא.

לאורך השנים ניתן לסמן שתי מגמות בפוליטיקה הישראלית: הראשונה תובעת רצועה צרה יחסית, שתספק למשק יציבות על ידי מעורבות שכיחה יחסית של הבנק ובעיקר תשדר לכל הפעילים בשוק שהוא מווסת על ידי השלטון המרכזי; השניה שואפת לניוד מלא של המטבע על פי כוחות השוק, כשכל הפעילים יודעים שהשלטון המרכזי לא יתערב בשוק.

אלו התובעים ויסות יחסי של המטבע מנמקים זאת בצורך ביציבות להשקעות ארוכות טווח, בהגנה מפני ספקולנטים, ובספקנות לגבי יכולתו של השוק לווסת בצורה אופטימלית פעילות כה בסיסית.

אלו התובעים ניוד מלא של המטבע טוענים שהשוק הוא המווסת האופטימלי של כל פעילות כלכלית. מעורבות פוליטית בפעילות כזו יכולה להצליח רק לטווח קצר תוך שהיא יוצרת בעיות ופערים שהתפוצצותם תיצור בעיה חריפה יותר אחרי כן. כמו כן לדעתם  התערבות ממשלתית בשער המטבע מאפשרת חוסר יעילות בכך שהיא אינה משקפת את ערכם האמיתי של השירותים והמוצרים כפי שהם נקבעים אחרי שקלול ערכי המטבעות. חוסר יעילות שגם הוא עלול לגרום למשבר בטווח הארוך.

נושא זה היה פחות מהכל נושא לויכוח תיאורטי, וקודם כל סוגיה פוליטית שיצרה קו מחלוקת בתוך הצמרת הכלכלית של ישראל. קו מחלוקת זה מבהיר שני עניינים עקרוניים. בניגוד לדימוי המיוצר לנושאים אלו הם נקבעים באופן פוליטי, על ידי פוליטיקאים, ולא כתוצאה ממסקנה אקדמית מדעית. העניין השני כרוך בראשון- הנושא מצוי במחלוקת בין הצמרת הכלכלית של מדינת ישראל, מחלוקת שהיא מחלוקת מהותית על כיוונים כלכליים.

לכן ב 1997 הכרעת נתניהו לטובת הקו שהוביל פרנקל להרחבת רצועת האלכסון, [מ14% ל 30% ביחס לקו האמצע של התנודות בשער], הביאה להתפטרותו של מרידור, שבתפקידו כשר האוצר נאבק כדי לשמר את הכלי של רצועת האלכסון ככלי רלוונטי, ולא להפכו לסמלי  בלבד על ידי קביעת טווח גדול שכמעט ואינו מציאותי.

מסתבר שגם רצועה שעוצבה כך שכמעט ולא גרמה לבנק להתערב הייתה בעייתית. במאבק בין סילבן שלום כשר האוצר לבין קליין הסכים האחרון להורדה של הריבית תמורת ביטולה המוחלט של רצועת האלכסון. [הריבית הורדה באופן דראסטי כך שיצרה משבר והועלתה תוך פחות מחצי שנה לרמתה בתחילת המאבק בין השניים]. התחנה האחרונה בהשתלשלות זו הייתה, כאמור, בהחלטתו האחרונה של בנק ישראל להתערב בכל זאת בשוק המטבע כדי לייצב את ערך השקל מול הדולר.

בגיליון חברה הקודם התפרסם מאמרו של יאיר רביב המתאר את המאבק הפוליטי בחודשים האחרונים בנושא זה ושייכותו למאבק סוציאליסטי. מבלי לדון עכשיו במסקנותיו הנכונות של המאמר על אפשרויות שיתוף הפעולה בין תעשיינים לפועלים במאבק על התנאים המאקרו כלכליים, מתואר בו מאבק ציבורי פוליטי על נושא שער המטבע תוך ניסיון לשימוש בדעת הקהל. עניין זה לכשעצמו הוא חריגה מוחלטת מהאופן בו מתנהל דיון זה בעשורים האחרונים.  הפקעת נושא זה ממדורי הכלכלה והעברתו לכותרות הראשיות בעיתונים היא שבירה של המוסכמה שנכפתה בנושא זה על הדיון הכלכלי חברתי בישראל.

שאלת ויסות שער המטבע, שהיא קריטית לכל משק ובפרט למשק קטן יחסית כמו המשק הישראלי, לא הייתה חלק מהדיון הציבורי כבר עשורים. גם כשמאבקים פוליטים דרמטים נערכו עליה, היא נשארה בשולי התודעה הציבורית, כעניין למומחים.

‘המומחים’ הכלכלנים, קיבלו את הדוֹגמה הפרידמנית כמתאימה לכלכלת ישראל, כמעט בלי דיון אמיתי על החלופות ומשמעותן. מדיניותן של ממשלות ישראל מאז, ככל שהשתנתה בתחומים אחרים, המשיכה להתבסס על הדוגמה הכלכלית שטענה שניוד מלא של שער המטבע בשוק הוא טוב.

בעייתנו האמיתית היא ששנים רבות, רבות מידי, הפקרנו גם אנו את הדיון בשאלות אלו הנתפסות כעוד נושא שנתון בידי כלכלנים, שלאזרח ההדיוט אין בו דעה.

מחוץ לישראל נושא זה עולה פעמים רבות כנושא מרכזי בויכוח הפוליטי, ובעולם כולו יש קמפיין ארוך שנים סביב מס טוּבּין [Tobin Tax] . אותה של הצעה של ג’יימס טובין, זוכה פרס נובל לכלכלה, שהציע למסות את תנועות ההון בעולם באופן פרוגרסיבי, כך שאחוז המס המירבי מוטל על השקעות קצרות הטווח, השקעות שהן מטבען ספקולטיביות, וחלק ניכר מהן נעשה בשערי המטבעות. [למעשה הצעתם של ישי, עיני, וברוש הייתה ברוח דומה.] תשלומי המס מוקדשים על פי הצעה זו להשקעה במדינות המתפתחות.

מעבר לפרטיה של הצעה זו, שהפכה להיות מצע של תנועה בין לאומית בשם זה, אחד הדברים החשובים שהיא חושפת היא את המודעות לנושא זה בעולם. חברי פרלמנט ממדינות שונות חתמו על תמיכה בהצעה זו. צרפת קיבלה החלטה התומכת כמדינה בהצעה זו, בתנאי שיתקבל על ידי מדינות האיחוד האירופי.

תיאור זה מדגיש עוד יותר את רדידות השיח הציבורי בישראל בנושא זה, ולמעשה את היעדרו. כשהציבור בישראל מוותר על דיון בתחום זה הוא מפקיר אותו למעשה בידיים אחרות, במקרה זה בידיים זרות, ידיה של האורתודוקסיה הכלכלית. כאמור עיצוב תחום זה נוגע באחת מהשאלות הבסיסיות של המשק הישראלי. האופן בו הפנים השמאל הישראלי את העמדה של האורתודוקסיה הכלכלית ביחס לשאלה זו, כלומר ישור קו עם הימין הכלכלי הפוליטי בישראל, תוך העלמת הקונפליקט והשאלות התיאורטיות בעניין זה, מביא אותו לעמדה עקרה בשאלות כלכליות רבות.

העדר העמקה בתחום זה על  הסוגיות הלאומיות והבין לאומיות שבו, שומט את הבסיס התיאורטי והפוליטי מתחת לחלק גדול מטיעוניו של השמאל בשאלות כלכליות. יחד עם כך ניתוח שכזה מציב אותנו בפני בעיה חדשה: שני שרי האוצר שהוזכרו מרידור ובמיוחד שלום אינם יכולים להיכנס לרשימת בעלי הברית של המחנה הסוציאליסטי.  שלום באופן מובהק אף הצטרף לאותה מגמה של פירוק המדינה, וקשה להציב אותו כמייצג כיוון פרוגרסיבי. ונראה שהתחום היחיד בו הוא מגלה עניין גם מי שאינו חלק מהמאיון העליון הוא אהדתו להפועל באר שבע.  ואף על פי כן בנושא זה שניהם נאבקו בצד שתמך בויסות פוליטי של  שער המטבע הישראלי.

על כן למרות המורכבות הנוצרת כתוצאה מנקודת מבט זו, המחייבת בדיקה מחודשת של הצירים שעל גביהם מתפצלת הפוליטיקה הישראלית והעולמית, אנו מחוייבים להכנסי אותו לסדר יומנו. נושא שער המטבע שממהותו הוא חוצה גבולות וחותך מערכות פוליטיות לאומיות הוא תחום אליו אנו חייבים להפנות את מבטנו אם אנו רוצים לפענח את השאלות עליהן ניטש המאבק בכלכלה הבין לאומית.   

קבלת הדוגמה הפרידמנית, שהדרך להסדיר את שערי המטבעות היא רק באמצעות השוק, , כפי שהסתמן מאז שנות השבעים, כשהדיון במישורים התיאורטים והפוליטים של שאלה זו מוזנח על ידינו, נראית שקולה לשימוש ברטיות הסוס כדי לאפשר לו למשוך את העגלה ישר. רק  חקירה ועיון החושפים את הסתירות המהותיות העולות משאלות אלו, על הקונפליקטים הפוליטים שהן מייצרות, תוכל להעמיד נקודת מבט מלאה, כבסיס לחשיבה סוציאליסטית בהירה. [י2] 

זו ככל שתסתפק בניתוח עמדתם של הפוליטיקאים, תתברר ככזו שמקבלת את המקום שהקצתה לה ההגות הניאו ליברלית. לכן השאלה העומדת לפנינו אינה ניתוח שורשי עמדתו של שלום, או שותפיו, אלא מהי הדרך שלנו ליצור כוח שיתבע מכל פוליטיקאי להתייחס אליו, כשותף או כיריב. פעולה כזו המטמיעה לתוכה את הניתוח התיאורטי של סוגיית שער המטבע, ומתרגמת אותה לעמדה פוליטית אפקטיבית, מבטלת את החציצה בין השתיים, ובכך מגשימה למעשה את מטרתה של התיאוריה הסוציאליסטית.  


PAGE \# “‘עמוד: ‘#’
‘”
   

PAGE \# “‘עמוד: ‘#’
‘”
  .

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי. Bookmark the permalink.