חזרה לפוליטיקה

אודה על האמת: השמחה על נצחונו של פרץ בבחירות המקדימות ב’עבודה’ הייתה מהולה אצלי בשמחה לאידו של המפסיד, וכידוע, אין שמחה כמו השמחה לאיד. קשה שלא לשמוח על מפלתו של פרס. היה זה פרס שסייע למפעל ההתנחלות בלב השומרון לקום על רגליו. היה זה הוא שיזם את התכנית הכלכלית של 1985 – תכנית ה”ייצוב” הידועה לשמצה, שאכן ייצבה את הכיוון הכלכלי של ישראל עד לימינו אלה הקשים. ושוב היה זה פרס, אשר בשנות התשעים חילץ את ערפאת מן הקבר שזה כרה לעצמו במלחמת המפרץ, והבטיח את מקומו כפטרון הטרור במחוזותינו (תוך שהוא מדרדר את עמו לעוני מנווון עוד יותר ממה שגזר עליהם השלטון הישראלי). אך השמחה לאיד אסור לה שתסתיר מעיני את העובדה, שאת כל המפעלים הללו עשה פרס מתוך מפלגת העבודה. כלומר, הוא עשה אותם בשמי.

 

החוכמה המקובלת, שבטאו הכתבים לענייני מפלגות והפרשנים הפוליטיים טענה באותה עת כי היריבות הפוליטית בין המחנות בתוך מפלגת העבודה עומדת על עניינים פרסונאליים או על סגנון-פעולה, ואינה משקפת דרכים אלטרנטיביות. תהליך ההאחדה של המדיניות הכלכלית – בין המפלגות ובתוך המפלגות – תרם לתחושת “העדר האלטרנטיבות”. כך גם הצטרפותו של רבין ל”מסלול אוסלו” (יציר כפיו של פרס), אפשרה לכתבים ולפרשנים להציג את היריבות בין השניים כמאבק פרסונאלי גרידא, מאבק על השאלה מי יחזיק במושכות, ולא על השאלה לאן יש לכוון את הסוסים…

 

ככל שהתחזקה מגמה זו,  כן הלכה והתגבשה הדעה הציבורית שהפוליטיקה המפלגתית מיותרת, והפוליטיקה הפנים-מפלגתית, על אחת כמה וכמה. כולנו פינינו, איפוא, את הזירה המפלגתית, את מרכזי המפלגות ואת הסניפים, מתוך תחושה שדרכם לא נצליח לקדם את ענייננו). כיום כבר קשה להזכר על מה נאבקו המחנות במפלגת העבודה, למה התרוממו ענני האבק, וכיצד פעלו אנשים בעלי כוח והשפעה בתוך המנגנונים המפלגתיים, מתוך ידיעה שבכך הם עושים לעיצוב דרכה של החברה הישראלית.

 

הקמפיין של עמיר פרץ במפלגת ‘העבודה’ טרף את הקלפים גם מבחינה זאת. אפילו הכתבים לענייני מפלגות נאצלו להודות, שב’עבודה’ מתנהל מאבק על דרך, לא רק על פרסונה. נצחונו של פרץ יצר לפתע הזדמנות לעיצוב-מחדש – רעיוני, אידאולוגי ופוליטי – של מפלגת ‘העבודה’ ושל המפה הפוליטית כולה. אלא שמדובר בהזדמנות בלבד, והזדמנויות אפשר גם להחמיץ. אחרי שנים של היעדרות מן הפוליטיקה, ואחרי שפיתח תודעה א-פוליטית ואינסטינקטים א-פוליטיים, עומד המחנה הסוציאליסטי המדולדל בישראל נבוך אל מול בחירתו של פרץ.

 

רבים מאתנו (כמוני עצמי) צריכים כעת ללמוד מחדש משהו שאף פעם לא ממש עשינו, אלא רק קראנו עליו בספרי ההיסטוריה והטפנו לו באופן תיאורטי: איך פועלים באופן פוליטי אפקטיבי בתוך מפלגה גדולה? איך מעצבים סדר יום פוליטי במפלגה הטרוגנית, השואפת להכתיב דרך לחברה הישראלית כולה, ולא רק לכתב-עת או לקומץ פעילים “חברתיים”? אל הכלים ששמשו את המחנה שלנו במשך שנים – התעמולה והכתיבה התיאורטית לסוגיה – צריך לצרף מחדש את כלי הפעילות הפוליטית הפנים-מפלגתית. פעילות פוליטית ולא הצבעה בקלפי גרידא. פעילות הנובעת מהבנה, שמהותה של הדמוקרטיה אינה רק “שוק” שבו נקרא כל אזרח לבחור בין אלטרנטיבות, שעוצבו עבורו במשחק כוחות בין בעלי-הון אלמוניים או גלויים, על האינטרסים שלהם. הבנת-עומק של הדמוקרטיה פירושה הכרה בצורך להיות מעורב בעיצוב האלטרנטיבה. אקט הבחירה בקלפי הוא רק העניין האחרון, אחרי שנעשו צעדים משמעותיים והוכרעו מאבקים קריטיים לשם קביעת הדרכים העומדות לבחירה.

 

עתה מלאה הארץ ויכוחים על דרכו של פרץ: האם הוא מייצג את אלה או את אלה, האם “יקנה” אותו זה או ההוא, האם שפמו אמיתי או מזויף וכן הלאה. ויכוחים אלה מעידים על המשתתפים בהם, כי הם ממשיכים לתפוס את פרץ בתור עוד מותג שיווקי מוצלח של מוטי מורל. אבל חשיבה פוליטית בהירה, החודרת מבעד למסכי העשן, מלמדת, שעתידו של פרץ, הדרך שילך בה והמידה שבה יגשים את ציפיותינו תלויים במידה רבה במעשינו. עלינו לחזור אל המוסדות המפלגתיים שמהם הדרנו רגלינו בעשורים האחרונים; עלינו להשתלב בהם מתוך כוונה להשפיע על דרכה של המפלגה. הספקולציות על דרכו העתידית של פרץ אינן חשובות. חשוב הוא הכוח המפלגתי הממשי שיתמוך בו, יעצב את המפלגה מחדש וידחוף את פרץ להגשמת הצהרותיו מנאומי הבחירות.

 

כדי לבסס את דברי האחרונים, אני צריך מן הסתם לפתוח כאן בדיון על מעמדן וסיכוייהן של הפוליטיקה והדמוקרטיה הפנים-מפלגתית בעידן הקפיטליזם המאוחר. זהו דיון מרתק, במיוחד לאור העובדה, שהוא פוטר את כל העוסקים בו מפעילות פוליטית ממשית עד שלא תוכרע הסוגיה: הרי אין טעם לקפוץ סתם כך לתוך הקלחת הפוליטית. קפיצה כזאת עלולה להתברר בסופו של הדיון כמעשה עקר…

 

אך לאמיתו של דבר, חל גם כאן הכלל שהצגתי קודם: במקום לדון בסיכוייה של מפלגת העבודה לחזור ולהיות מפלגה, יש טעם לקום ולעשותה מפלגה, ובכך לנסות להכריע את הדיון. העובדה שצעד כזה יעורר התנגדות ומאבקים, ולכן הצלחתו אינה מובטחת – עובדה זו היא הרי טריויאלית לכלל העיסוק בפוליטיקה.

 

היום צריך להיזכר בסימטריה הפשוטה: כשם שאנו מסתכלים על הפוליטיקאים הנבחרים ומחשבים את צעדיהם, כך גם הם מנסים לנחש אותנו. ככל שיתייצב מחנה ברור התומך במדיניות סוציאליסטית בתוך מפלגת העבודה, יהיו יותר פוליטיקאים שירצו לעמוד בראשו, וממילא נשיג את מבוקשנו. וכן, יש לשוב ולהזכיר את מה שכתבתי בראשית הדברים: חלק  מהצעדים ההרסניים ביותר כלפי הסוציאליזם בישראל נעשו בידי יושב-ראש מפלגת העבודה, חבר-כבוד באינטרנציונאל הסוציאליסטי. מכאן, שהמאבק הפנים-מפלגתי על זהותו של המנהיג, כלומר  על הקו שהוא מוביל, אינו פחות מכריע וגורלי מן הבחירה בין המפלגות השונות ביום הבחירות. כל פורום, כל גוף וכל מסגרת-פעילות של מפלגת ‘העבודה’ היא היום חזית שבה יש להתמודד על קיום ההבטחה העולה מן הרטוריקה של פרץ. איננו יכולים לדעת מראש מה יהיו הצמתים הפוליטיים הבאים, ואילו ברירות-ריאליות יעמדו בפני מקבלי ההחלטות ומתי. העיסוק בשאלות הללו לא יוביל אותנו רחוק. כספקולציה כוללנית אפשר לשער, שבשאלות החברה והכלכלה יתנהל מאבק בין השאיפה לעיצוב סדר-יום סוציאל-דמוקרטי כולל, לבין ההתמקדות בסעד לחלשים או “מאבק בעוני”. אולם שתי המגמות הכלליות הללו יבואו לידי ביטוי בהרבה הכרעות קונקרטיות, שאיננו יכולים לחזותן כעת. האתגר האקטואלי הניצב כרגע בפנינו הוא השתלבות במהלך הארגון-מחדש של מפלגת העבודה, על-מנת שנהיה שם כשיתנהל המאבק בצמתים הבאים. והיעד הקונקרטי  הוא התארגנות סוציאליסטית המקדמת מדיניות סוציאליסטית אוניברסלית, בכל פורום של המפלגה. החל במרכז המפלגה הועידה ועד הפריימריז, דרך כל ועדה בה נצליח להיות מיוצגים. וכתמיד שם המשחק עבור פעילות סוציאליסטית הוא התארגנות משותפת, איחוד ותיאום כוחות בין כל אלו השותפים לדרכנו מעבר לפעולה פוליטית אישית.

 

כבר שנים ארוכות אנחנו קופאים על עומדנו, ואיננו יודעים איך לפרוץ את המעגל המדיר אותנו מן הפוליטיקה: על-מנת שתתהווה פוליטיקה מקדמת-סוציאליזם, נחוץ שסוציאליסטים “כשרים” יעסקו בפוליטיקה, ועל-מנת שסוציאליסטים כשרים יעסקו בפוליטיקה, נחוצה פוליטיקה מקדמת-סוציאליזם. כעת נדמה לפתע שהמעגל נשבר, או לפחות נסדק. זו ההזדמנות להזכיר לעצמנו לשם מה כל העניין הזה. זו ההזדמנות להיאבק מחדש על דמותה של החברה הישראלית, לא מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות אלא דווקא דרכו.

 

This entry was posted in כללי, פוליטיקה. Bookmark the permalink.