הצמיחה והחברה הישראלית

הנתונים על אחוזי הצמיחה גרמו אושר וסיפוק גדול לשטייניץ ולעוד כמה כתבים כלכליים. ואולי טוב שכך, כי חוץ מהם לא רבים יוכלו ליהנות מהם או מפירותיהם. ראשי המשק הישראלי עדיין נאחזים בנתוני הצמיחה של המשק כולו (מה שקרוי נתונים מצרפיים), כדי לכסות על הבעיות המובנות שהמדיניות שלהם מייצרת זה כמה עשורים.

ברוח הימים האלו יוסיפו שטייניץ והכתבים הכלכליים עוד מה מילים על כך שחייבים לעשות משהו עם הפערים בחברה הישראלית, ולשלב אוכלוסיות נוספות בשוק העבודה. אלא ששקרים אלו, אינם משכנעים. בכך אין הבדל בין ימין ושמאל: המנטרות של שטייניץ זהות למנטרות של הרצוג. צריך לדאוג למסכנים בזמן שמבטיחים שלא יוכלו לדאוג לעצמם.

עיון פשוט בנתוני הלמ’ס מראה שבעשור האחרון המרוויחים מהצמיחה במשק הולכים ומצטמצמים. אם בשנות התשעים, המרוויחים הגדולים היו העשירון העשירי והתשיעי, הרי שבשנות האלפיים מדובר בחלק קטן יותר ומתברר שרק אחוזים בודדים מהאוכלוסיה מגדילים את הכנסותיהם באופן ריאלי, יחד עם הצמיחה. בעשור האחרון העשירון העליון, בממוצע, לא הגדיל את הכנסתו הריאלית, אלא רק המאיון העליון. דמעות התנין על הפערים, הזולגות מעיניהם של הפוליטיקאים, אינן יותר מאשר הצגה.

הקריאה לשילוב אוכלוסיות נוספות בשוק העבודה הופכת להיות קריאה צינית במיוחד לאור מספרם העולה של העובדים העניים: תהליך דרדורם של העובדים ברמות השכר הנמוכות לעוני נמשך כבר עשורים, והוא כרוך קודם כל בפירוק כוחם של העובדים בכל הרמות, והעסקתם בלי חוזה קיבוצי ובלי אפשרות לעמוד על זכותם לחיים הוגנים אחרי שעבדו והשתכרו למחייתם. לאור זאת אנו חייבים להתמודד עם העובדה שחמישית מהעובדים במשק הם עניים, ועם המסקנה ששילוב אנשים בשוק העבודה הנוכחי לא תוציא אותם מחיי עוני.

גם מעמד הביניים, שעל שחיקתו התחילו להלין באופן ציני לאחרונה, סובל משחיקה זו כבר כמה עשורים. המס אותו משלם מעמד הביניים אינו חוזר אליו בדמות שירותים ציבוריים מפותחים, אלא נדרש כדי לממן את הקיצבאות. כלל הקיצבאות גדלו במהלך העשורים האחרונים פי חמש (ע”פ נתוניו של דן בן דוד, אונ’ תל אביב), וממשיכות לגדול. גדילה זו באה על חשבון מעמד הביניים, המשלם את מירב המיסים במדינה בעוד השירותים שהוא מקבל בתמורה הולכים ונשחקים. שירותי הבריאות, למשל, ההולכים ונשחקים על-ידי עדכון חלקי בלבד של סל התרופות (שנשחק  ריאלית מ 1995 ב-40%) ותת-תקצוב של בתי החולים. שחיקה זו מטילה על האזרח תשלומים נוספים הולכים וגדלים. כך מצטרף מעמד הביניים לשכבת הנפגעים ממדיניות שיטתית של הממשלה לאורך העשורים האחרונים.

מאבקם של שטייניץ ונתניהו נגד העלאת שכר המינימום, תוך שהם ממשיכים למלמל מנטרות על פערים בחברה הישראלית הופך, לאור ניתוח זה, לציני במיוחד. בלי אפשרות לעבוד ולהתפרנס בכבוד גם ברמות השכר נמוכות, יהיו יותר ויותר עניים, עובדים כמובטלים. סכומים גדלים והולכים מתקציב המדינה יידרשו לתשלומי הקיצבאות השונות, וייגרעו מהשירותים הציבוריים הכלליים.

עם הצטרפותה של ישראל לארגון ה-OECD תבע הארגון מישראל לצמצם את הפערים. סיסמאות נבובות יחד עם מדיניות כלכלית המחלישה את העובדים ישאירו אותה בדיוק באותו מקום. מתברר שאם רוצים לחזק את מעמדם של אנשים עובדים אין ברירה אלא להעביר לידם כוח, ולאפשר להם לעמוד ביחד על שכר ותנאים הוגנים. שום מפעל סעד ממשלתי או אחר לא יוכל לחולל שינוי זה. שינוי כזה – עובדים המשתכרים לפרנסתם בכבוד – ישחרר את תקציב המדינה מתשלומי ההעברה ההולכים וגדלים ויאפשר לה להפנות תקציבים אלו לשירותים חיוניים כמו מערכת הבריאות הקורסת, מערכת החינוך, והרווחה.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה. Bookmark the permalink.