חינוך קיבוצי -חינוך ישראלי

שאלה ארוכת ימים כימי הסוציאליזם היא מהו חינוך סוציאליסטי? איך מחנכים לערכים סוציאליסטים במערכת שמטיבה מפגישה שני כוחות בלתי שווים בעליל, המחנך והמתחנך. איך בתוך פער מובנה זה יוצרים מפגש חינוכי דיאלוגי בין כל המשתתפים. איך שומרים על המחשבה החופשית והביקורתית שהיא נשמת אפו של חינוך סוציאליסטי? שאלות אלו כמובן מחריפות כשמכניסים לתוך המפגש גם את ההורים שגם הם למעשה חלק מהמפגש החינוכי.

בעשורים האחרונים ידענו נסיונות שונים, של חינוך דמוקרטי פתוח, וכו’. על כל אלו כבר נכתב רבות בכתב עת זה ובאחרים.

חלק מהבעיות בפתרונות שהוצעו אחוז בעובדה שהם מבוססים על סגרגציה של מערכת החינוך הקיימת, הסגרגטיבית ממילא. זהו צעד שמרני בעליל, ויש להניח שמציאות שהוא יוצר היא הצעד החינוכי המשמעותי ביותר.

המטה השיתופי בתנועה הקיבוצית ניצב בפני אתגר, להציב מחדש חלופה משמעותית תחת הכותרת ‘חינוך קיבוצי’.

כל זה בתוך מערכת חינוך משותפת לקיבוצים מתפרקים מפורקים ושיתופיים. מערכת חינוך שחלק גדול ממנה גם בצד התלמידים וגם בצד המורים כבר אינו חבר קיבוץ אלא בא מהעיר ליד או מההרחבה הקהילתית. דווקא בזכות תמונה מורכבת זו יש טעם נוסף לשאלה על מהותו של חינוך קיבוצי’, ומה יחסו לחינוך סוציאליסטי?

כדי לענות על שאלה זו יש לשים אותה בהקשר הרחב שלה.

השאלה הזו הרי הטרידה מחנכים משכבר הדורות, וגם את מחנכי, עוד בימים בהם אני הייתי בצד של התלמידים. בשנות השמונים במערכת החינוך הקיבוצית הפורמאלית והבלתי פורמאלית התלבטו כיצד ל’חנך לקיבוץ’. כבר התברר שאוירת החצר הקיבוצית אינה מספיקה, וטיולים וכנסים אינם נותנים את המענה הדרוש. בית הספר בו אני למדתי התמודד עם אתגר זה בדרך אחת, אחרים בדרכים אחרות, כולן נפלו באותו כשל. בכל הניסיונות מה שהודגש באופן כזה או אחר היה הפרטיקולריות של הקיבוצים.

כשל חינוכי זה אינו מקרי וקשור בתהליכים אחרים שאפיינו את התנועה הקיבוצית בשנות השמונים, סופם כך נדמה בהפיכת קיבוצים לפרוייקט נדלן. אך גם בלי קשר לשאלה הרחבה הנסיונות נכשלו בדיוק  משום שהן הפנימו לתוכן את הבעיה המרכזית של התנועה הקיבוצית – הפרטיקולריות וכך הן הפכו את התהליך החינוכי עצמו ללא רלוונטי. הרי אם ממילא מדובר בחינוך למשהו פרטיקולרי, שממילא אני כנער לא בחרתי בו, מה ענייני בייחודה של הדמוקרטיה הקיבוצית והאפשרויות שהיא פותחת בפני החבר, או סוגיות אחרות הנטועות עמוק במרקם החיים הקיבוצי המיוחד. הדשא והעננים, אני מודה, נראו מושכים הרבה יותר, ולא רק כאפשרות תיאורטית…

אותה שאלה עומדת היום חריפה עוד יותר בפני חברי הקיבוצים השיתופיים. הרי לחינוך קיבוצי אין משמעות מלבד חינוך לקיבוץ שיתופי, השאר, יכונה בשם כזה או אחר, מבקש ממילא להיטמע לתוך הישובים והשכונות הקהילתיות, כולל במערכת החינוך שלו.

טענתי שהכשל שהכרתי עוד כתלמיד, מלמד על הכיוון אותו צריך לאמץ עכשיו. אם הכשל היה בניסיון ‘לחנך לקיבוץ’ על ידי הדגשת המאפיינים הפרטיקולרים שלו, הרי שהתשובה נתונה  במהלך ההפוך – הכנסת השאלות החברתיות של מדינת ישראל כגרעין החינוך הערכי בבית הספר. שאלות חברתיות- כלומר תהליכי ההפרטה, חלוקה מחדש של העושר החברתי במדינת ישראל, פערים גדלים תוך ריסוק מעמד הביניים וכו’ אותן שאלות המטרידות כל סוציאליסט בישראל ובכלל. 

לכן ניתן לטעון שהכיוון לחינוך הקיבוצי הוא הפיכתו לחינוך סוציאליסטי כללי. ומה שנכון בחינוך הקיבוצי נכון בכל מסגרת המבקשת לעגן בתוכה ערכים סוציאליסטים.

שאלות אלו הנוגעות בהתנהלות כלכלת השוק, בישראל ובכלל, שנראו בעבר מעט רחוקות וזרות, ולעיתים אף ממש לא מובנות, הרי שהיום, הן נמצאות בכל מקום. אחד ההישגים של המדיניות השמרנית של העשורים האחרונים, היה הנחתן של שאלות אלה לפתחם של בתים רבים בישראל, גם כאלו שבעבר היו משוחררים מההתמודדות איתן. הצבתן של סוגיות כואבות אלו לדיון בין המורים [מורות בעיקר], לבין תלמידיהן, יעלה שאלות קשות, על הפערים בין התלמידים, על יחס הקיבוץ לשאלות אלו כפי שהן מופיעות בחברה הישראלית ועוד. שאלות שגם אם למורה לא תהיה תשובת בית ספר עליהן, ואולי דווקא בזכות כך, יהוו כר פורה לשיחה אמיתית בכיתה. דווקא בחיבור של הקיבוץ מחדש לחברה הישראלית מצויה הצדקת קיומו, הראשונית. דווקא בהצבתם המשותפת של המורה והתלמיד אל מול החברה, ניתן תוקף מחודש למעשה החינוך ההדדי.

אחד הכיוונים המאפיינים בתי ספר שונים, רבים מהם קיבוציים, היא להפקיד תחום זה בידיהם האמונות של חברי תנועות הבוגרים השונות. אלו באים מעבירים סמינרים שונים, [מעולים לרוב], מכינים למסע לפולין ועוד פעילויות חשובות. המאפיין את כולן שהן מותירות את המחנך [ת] בצד. מותירים אותה מחוץ לשיחה זו עם תלמידיה. היא צריכה להשגיח על התלמידים שיתנהגו יפה כשמישהו אחר מחנך אותם. בעיה זו המשותפת לכל מערכת החינוך בארץ, קובעת מידה רבה של עקרות לכל הפעולה. רק מה שניתן להטמיעו ביום יום הבית ספרי, בחדר המורים יכנס כמשמעותי לתוך סדר היום החינוכי. מעבר לכך מוותרים ומקפחים בכך את כל ציבור המורים ההופך ללא רלוונטי לפעולה החינוכית.

אם כן התשובה היחידה היא הכנסת המחנכים, אל תוך ליבו של תהליך חינוכי שיבקר את התהליכים בחברה הישראלית, ויעלה את השאלות הערכיות הנגזרות מהן.

המאפיין של חינוך קיבוצי, צריך אם כן להיות כמו זה של החינוך הסוציאליסטי התמודדות ביקורתית עם החברה. התמודדות ביקורתית זו דווקא בשעה שהתשובות אינן ידועות בבטחון לאף אחד מהמשתתפים בשיחה היא בעלת פוטנציאל חינוכי אדיר. 

העובדה שהמחנה הסוציאליסטי מפולג היום, ולא ניתן לאתר מנהיג ברור ואף לא מפלגה הנושאת איתה את המסר, הוא בעייתנו הפוליטית. מבחינה חינוכית זהו יתרון גדול. מבוכתו של המחנך בתור אדם פוליטי, היא הזדמנות חינוכית. ההתלבטות בין אופציות הפעולה השונות, כדי לקדם את ערכינו, היא כר מושלם לשיחה חינוכית. העובדה כי זה מגדיל את התעוזה הנדרשת מהמחנך, כשהוא מתייצב מול התלמידים, רק תהפוך אותו למחנך טוב יותר, ותעזור לו לקבל את אמון תלמידיו, בכנותו באמונתו בשאלות שהוא מציג להם, ולו עצמו.

יותר מכך עשייה כזו מטיבה שהיא תעורר שאלות קשות, השותפים הטבעיים להתלבטות, הם העמיתים בחדר המורים. שיחה כזו בין המורים תעזור להפוך את הקלישאות השחוקות של ‘החינוך לערכים’, לכלל תוכן עמוק ומהותי של המעשה החינוכי.

לבסוף, כדי שלא יתקבל הרושם המטעה שמדובר כאן בקריאה לאתגר שהוא למעשה רחוק מהמציאות ובלתי ניתן ליישום, אציין שהדברים נכתבים כאן על בסיס של נסיון בהפעלת תוכנית נבחר”ת העושה בדיוק את המתואר, בבתי ספר שונים ומגוונים בחברה הישראלית, כבר כמעט עשור. כלקח מרכזי של התוכנית ניתן לטעון שניתן להעביר תכנים אלו בכל בית ספר, באופן מהנה ומאתגר וכן שההתמודדות עם תכנים קשים אלו מהווה חוויה בונה ומעצבת עבור המחנכים והתלמידים. יותר מכך השיחה שנבנית בכיתה, משפיעה גם הרבה מעבר לתחומי השיעור או המפגש ותכניהם הקונקרטים. בזכות המקום השווה בו עומדים התלמיד והמורה אל מול החברה הישראלית, בזכות היותה שיחה הדדית על בסיס שווה ומשתף.

This entry was posted in כללי, תנועה שיתופית, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.