מנהלות המשפחתונים

בסוף שבוע שעבר נפל דבר בשוק העבודה  הישראלי. מאבקן של מנהלות המשפחתונים באלעד להשגת תנאי עבודה הוגנים והכרה בזכותן להתארגן הסתיים עם התערבותו של אחד מרבני הישוב, שכפה עליהן לחתום על ויתור מונסיגה מכל מה שנאבקו למענו יחד עם חברותיהן בחודשים האחרונים.

למרות שלא יצא לי לפגוש את שתי מנהיגות אלו,  אני מוצא את עצמי מזדהה איתן כאילו הן מנהלות את מאבקי אני.  איני מתכוון לפתוח משפחתון ואפילו ילדי כבר עברו את הגיל אבל אני מרגיש את הכאב על הכנעתן, דווקא בזכות האומץ שלהן

מאבקן על זכויות עובדים בסיסינות נערך בעיקר מול החברה המפעילה את המשפחתונים באלעד, נאות מרגלית, שבעזרת גיבוי של משרד התמת עושקת ומתעללת בעובדות אלו

האומץ שגילו העובדות הוא כפול, מצד אחד הן צריכות להתמודד עם הנורמה הישראלית הכללית במסגרתה ‘עבודת נשים’ ב’מקצועות נשיים’ מאופיינת בשכר נמוך במיוחד וחוסר הערכה מקצועי.

נשים אלו היו צריכות להתגבר על עוד מחסום אחד בדרך להתארגנות, מקומה של האישה בחברה החרדית.

למרות כל אלו, הצליחו הנשים להתארגן ולדחוק את המערכת לפינה ממנה הצליחו להיחלץ רק על ידי ניצול של הסמכות הרבנית.

לכאורה הכנעתן  על ידי סמכות רבנית מאפשרת לנו לסגת אל עמדות מוכרות ונוחות על החרדים, המימסד הרבני גברי, והסיכוי של נשים להתקדם מתוך מערכת זו .

אלא שבמחשבה שניה חושפת את הבעיה הכללית, שמאבקן האמיץ של נשים אלו רק הציב רף גבוה בדרך להתמודדות איתו. הן לא נתנו לכל הסיבות  המיאשות לכאורה לרפות את ידיהן את הכוח הן שאבו מהיכולת שלהן להתארגן, לתמוך אחת בשניה  .

אני רוצה להאמין, שנצליח שמאבקן למרות שדוכא על ידי כוח שהן לא יכלו להתמודד איתו, יזכה להמשך  קודם כל מחברותיהן  בערים אחרות, חרדיות כמוהן או דתיות חילוניות או ערביות, וגם מעוד אנשים כמוני, המרגישים שמאבקן של נשים אלו הוא מאבקם.

הדרך לתיקון חברתי עוברת דרך  כל החברה  על כל חלקיה, ופינותיה. במהלך העשורים האחרונים בישראל מתברר שהדרך האומץ והחזון יכולים לבוא דווקא מאותם מקומות אליהם לא מכוונת העין ותשומת הלב הציבורית.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.