כלכלה – בין כלכלנים לפוליטיקאים

פורסם בכתב העת חברה

בציבוריות הישראלית מקובל לראות את “הכלכלנים” – הדרג המקצועי – כמעצביה המרכזיים של המדיניות, ואת הפוליטיקאים כמופעלים על ידם. ההיסטוריה הכלכלית של מדיניות שער המטבע חושפת מציאות שונה

 

בציבור הישראלי ישנה נטייה רווחת לראות בפוליטיקאים בובות על חוטים בכל מה שנוגע לענייני הכלכלה. השיח הנוכחי ומטבע הלשון “הון-שלטון”, אף מדגישים את העניין. בעלי ההון מפעילים, לכאורה, סוכנים מתוחכמים שמשפיעים על פוליטיקאים ושרים, המוכרים את כוחם לכל המרבה במחיר. הפוליטיקאי קונה תמיכה ותרומות לפריימריז הבאים והפקיד מבטיח את מקום עבודתו הבא.

על פי דימוי זה, מי שמניע את המהלכים הם בעלי ההון הגדול המפעילים את הפוליטיקאים בהתאם לצרכיהם. גם “הכלכלנים” מתוארים כמי שהשפעתם על הפוליטיקאים מכריעה: המומחים שמצד אחד מתווכים את אותה מציאות, שהיא לכאורה “מורכבת ובלתי נתפסת” עבור האזרח, ומפשטים את הדברים עבורו, ומצד שני מומחיותם נותנת להם כוח ציבורי להיות מעורבים בקבלת ההחלטות. דוגמא עכשווית לכך היא היועצים הבכירים המייעצים לשר האוצר, בתקן קבוע, הנותנים כביכול גושפנקא למדיניות הננקטת על ידו. תופעה זו כבר הפכה מובנת מאליה ומשום מה אינה מעוררת תהיה על היעדרם של יועצים בכירים מהאקדמיה גם לשרים אחרים.

התנהלות זו משקפת את הדעה הרווחת שאת הכלכלה מעצבים – וראוי שיעצבו – גורמים “מקצועיים”, כשהפוליטיקאים נתפסים כמריונטה שאולי נושאת באחריות אבל בוודאי אינה זו המובילה את התהליכים.

כדי לבחון עד כמה תפיסה זו תואמת את האופן בו מעוצבת המדיניות הכלכלית, יש לחזור לצמתים מכריעים בכלכלה הישראלית ולבחון מי הוביל את התהליכים ובמיוחד מה היה מקומם של הפוליטיקאים בתהליכים ביחס לזה של הכלכלנים המומחים.

אבחנה זו חשובה כדי למקד את מיקומם של הפוליטיקאים בעיצוב המדיניות הכלכלית בישראל: האם, כפי שמקובל להניח, המהפכות הכלכליות בישראל הובלו על-ידי כלכלנים שהחזיקו בתובנות מתוך עיון אקדמי והשוואות בין לאומיות? או, לפי גרסה אחרת של עמדה זו, האם בתי הספר לכלכלה חינכו כלכלנים שהפכו להיות שליחיהם בעיצוב המדיניות?

לחלופין, יתכן שאת המהלכים הכלכליים המרכזיים הובילו פוליטיקאים, ולכלכלנים היה מקום שולי בהרבה מהדימוי העצמי שלהם ומזה אותו הם יוצרים בשיח הציבורי. אם גישה זו נכונה יש למקד את תשומת ליבנו בזירה הפוליטית, על כל הכוחות הפועלים בתוכה, כדי להבין את מגמת המדיניות הכלכלית.

צומת מרכזית המזמנת בדיקה כזו היא המעבר של מדינת ישראל ממעורבות גדולה בקביעת {שער המטבע} באמצעים פוליטיים שונים לקביעתו על ידי שוק המטבע הבין לאומי לבדו. מהפך זה, שבוצע ב-1977 כאחד הצעדים הראשונים של ממשלת בגין הראשונה, העביר את קביעת שער הלירה הישראלית לשוק, ואף על פי שבשנים הבאות בסדרה של צעדים נכנסה הממשלה מחדש למעורבות בקביעת שער המטבע, מהלך זה סימן את הכיוון הכלכלי של העשורים הבאים. על שום מיקומו כאחד מנקודות התפנית הראשונות במהפך הניאו-ליברלי בישראל, וחשיבותו המרכזית של קביעת שער המטבע, הוא מהווה נקודת מבחן מצויינת למקומם של הפוליטיקאים והכלכלנים בקביעת המדיניות.

משמעות ניוד שערי המטבע

יחד עם האשראי, ניתן להציב את שער המטבע כאבן הראשה בכלכלה המודרנית. כל משטר כלכלי בעידן המודרני מבוסס על שני מרכיבים אלו, שמבחינה מסויימת מהווים שני צדדים של אותו מרכיב, שהשליטה בו מקנה למעשה שליטה רבה במשק הלאומי או העולמי. הקצאת האשראי וקביעת מידת התנודתיות של שערי המטבעות הלאומיים אחד ביחס לשני, הן נקודות קריטיות ששליטה בהן מעצבת הרבה מתנאיו הבסיסיים של המשק. לא בכדי הציע קיינס עוד בשנות השלושים להפוך את מתן האשראי לעניין ציבורי הנמצא בידי הממשלה שתקציב אותו על פי צרכי המשק וטען כי

“מצב דברים זה… יביא קץ לרנטייר וכתוצאה מכך יביא קץ לכוחו של הקפיטליסט לנצל את ערך המחסור בהון לשם צבירה ודיכוי”.

קיינס לא טען זאת מתוך העמדה הסוציאליסטית המסורתית אלא מתוך התבוננות במשק המודרני והבנה שכדי לנהל אותו באופן רציונאלי חייבים לנהל את הקצאת האשראי לא מתוך ניסיון למקסם רווחים, אלא מתוך שיקולים מורכבים המכוונים להסדרה של הפעילות הכלכלית עם מינימום טלטלות, כך שאופן הפעילות יצמצם במידה ניכרת את בזבוז המשאבים האנושיים והאחרים.

מתוך אותה תפיסה הוביל קיינס את הקמת המנגנון הבין לאומי לקביעת שערי המטבעות, מנגנון שקיבל את השם “הסכמי ברטון וודס”. הסכמים אלו יצרו מנגנון תיאום בין שערי המטבע של המדינות המרכזיות במשק המערבי ואפשרו למדינות השונות לנקוט ב{מדיניות כלכלית מרחיבה} לפי הצורך כדי להתמודד עם מיתון ואבטלה במשקים שלהן בלי לחשוש ששער המטבע שלהן ירד באופן חריף בגלל מסחר ספקולטיבי במטבעות, המנצל את מצבו הרגיש של המשק המתמודד עם מיתון כדי לעשות רווחים ממסחר קצר טווח. מנגנונים אלו, שכללו צד של הקצאת אשראי בין לאומי (דרך הבנק העולמי) וצד של תיאום שערי המטבעות (דרך קרן המטבע) היו חלק מ”הסדר הקיינסיאני” שאפשר את הצמיחה הכלכלית בשלושת העשורים שאחרי מלחמת העולם השניה במדינות המתועשות מחוץ לגוש הסובייטי, ובהן גם ישראל.

ניתן לציין את 1973 כנקודת ציון בהשלמת מהלך הפירוק של הסכמי “ברטון וודס” והפיכת המטבעות המרכזיים לנסחרים בשוק באופן לא מווסת פוליטית. בפני מדינת ישראל ניצבה השאלה איך להגיב למציאות הבין לאומית המשתנה. למרות המהפכים הללו של ראשית שנות השבעים הכלכלנים בישראל הסכימו – רובם ככולם – שעבור המטבע הישראלי מהלך כזה אינו מתאים. [על סוגיה זו ניתן לקרוא בהרחבה במאמר שפורסם בחברה של יאיר רביב ואודי מנור].

מילטון פרידמן, שהיה ממובילי הפירוק של הסכמי ברטון וודס, ועסק בייעוץ לממשל פינושה בצ’ילה, הגיע בשנת 1977 לייעץ לממשל החדש בישראל. בכנס בו השתתף שטח את משנתו, לפיה הדרך הנכונה לנהל את המטבע הישראלי היא לתת לו להיסחר בלי התערבות ממשלתית. הדרך היחידה הקיימת (“האמת האחת” כדבריו) נמצאת בהתנהלות השוק וכל שאר ההסדרים הם עיוותים מלאכותיים שאינם ברי קיימא לאורך זמן.

פרידמן אף נשאל האם אין חשש “לתנודות חריפות כתוצאה מפעולות ספקולטיביות בלתי יציבות” וענה ש“איש לא הצליח עדיין להציג מקרה אמפירי של אי יציבות שכזאת.” בכנס זה, בו השתתפו בכירי הכלכלנים בישראל, בוודאי אלו מהאקדמיה, הוכנה, לכאורה, התוכנית לביצוע העברת הלירה למסחר בשוק המטבעות. אלא שעיון ברשמי אותם משתתפים חושף תמונה הפוכה.

לאחר המהפך במדיניות בתחום שער המטבע, נערך כנס בפורום דומה. בפתח הכנס תיאר היו’ר  גיורא חנוך מהחוג לכלכלה בירושלים [מי זה?] את התחושה של הכלכלנים “כשהופיע בדיון שנערך על ידי המחלקה לכלכלה הפרופסור מילטון פרידמן, שהתווה קווים למדיניות של ניוד שערי החליפין וביטול הפיקוח על מטבע חוץ בישראל, כל הנוכחים באותו מעמד נהנו מההצגה […] גם אם מעטים הסכימו [לדבריו]. אבל כולנו ראינו זאת כתרגיל אינטלקטואלי, כמין הצגת קרקס.”

הדעות השליליות כלפי הצעד הכלכלי של ניוד שערי המטבע מציירות תמונה הפוכה מהדימוי המקובל על הובלת המהפך במדיניות הכלכלית בישראל. מסתבר, אם כן, שהפוליטיקאים היו מובילי המהלך ויוזמיו, והם עשו זאת במנותק מהאליטה הכלכלית האקדמית. תגובתם של כלכלנים רבים בשנים הבאות לימדה על האופן בו הם מיישרים קו עם המדיניות החדשה ומצדיקים אותה כיחידה האפשרית, תוך שהם מקבלים על עצמם את התפקיד של הכהן, היוצק את השמן הקדוש על ידי השליט ומקדש את הכרעותיו בדיעבד.

כרגיל ביחסי הכהן והשליט, נשאר לכהן מרווח לבקר את השליט, אך זאת בתנאי שהוא עושה זאת בטווח המוסכם ומבלי לערער על עיקרי הדברים. גם כלכלני ישראל ביקרו את המדיניות שננקטה בשאלת שער המטבע בשנים שלאחר 1977, אך הם עשו זאת תוך קבלת המסגרת המחשבתית החדשה, שעוצבה בפועל על ידי שינוי המציאות באמצעים הפוליטים שעמדו בידי הפוליטיקאים, ולא בהכרח מתוך מחויבות תיאורטית עמוקה.

הלקח מהפרשה

הצומת של ניוד שערי המטבע בישראל יכול ללמד אותנו על הספקנות הדרושה לגבי הדימוי שמאמצים לעצמם הכלכלנים, ומשתקף אלינו מערוצי התקשורת השונים, ולמקד את השאלות שלנו כשאנו בוחנים את הגורמים המעצבים את המדיניות הכלכלית. הוא גם מספק שיעור חשוב על היחס בין התיאוריה והפרקטיקה בעיצוב המדיניות. היה זה דווקא דן פטנקין, אבי מדע הכלכלה הישראלי הנאו ליברלי, שטען כבר בשנות השבעים כי “המדיניות קדמה לתיאוריה וניתוח הפוך חוטא בשטחיות”. תובנה זו של פטנקין מאמצע שנות השבעים צריכה להרחיב את זווית הראיה מן הפוליטיקה לבדה או מן התיאוריה הכלכלית שלכאורה מדריכה את מבצעי המדיניות הכלכלית. אמנם ההנחה שבתי הספר לכלכלה מחנכים את מי שיהיו פקידי האוצר לפי דוֹגמה נאו-ליברלית נכונה, אך אין בה כדי להסביר את התעצבות ההגמוניה הנאו-ליברלית בפוליטיקה הישראלית בלא בחינה של הפוליטיקה ויחסי הגומלין בינה לבין הפקידות הכלכלית. יחסי הון-שלטון, הם סיסמא שאין די בה כדי להסביר את התהליכים הממשיים המעצבים מחדש את החברה הישראלית. הבעיה אינה נעוצה רק בבעלי ההון המנסים להשיג לעצמם עוד כוח, השפעה ועושר, כפי שעשו מאז ומעולם, אלא בחברה ומערכת פוליטית המספקות את הלגיטימציה למהלכיהם.

Posted in כלכלה ופוליטיקה | Comments Off on כלכלה – בין כלכלנים לפוליטיקאים

אחד במאי ירושלים

Posted in כללי | Comments Off on אחד במאי ירושלים

מאחורי הקלעים של ‘ויסות המטבע’

 

בשבועות האחרונים אנו עדים להתגברות המאבק ליצירת משטר של ויסות שערי המטבע, המבוסס על הסכמים פוליטיים ולא על כוחות השוק. מאבק זה מתרחש בישראל ובעולם.

לקראת ועידת ה-20G שעומדת להתקיים בפיטסבורג ארה”ב, תמכו ניקולא סרקוזי, גורדון בראון ואנג’לה מרקל בקידומו של משטר ויסות חדש.

בארץ עלה הוויכוח לכותרות לפני כשנה, כשמזכ”ל ההסתדרות, עופר עיני, נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, ושר התמ”ת דאז, אלי ישי, הציעו-תבעו ממשרד האוצר לייצב את שער הדולר כדי  להקטין את הפגיעה ביצואנים. אחד הרעיונות שהועלה כבלון ניסוי היה מיסוי המסחר קצר הטווח במט”ח. מי שהעלה את הרעיון בראשית שנות השבעים היה הכלכלן זוכה פרס נובל, ג’ימס טובין. הוא עשה זאת עם ביטולו של משטר הויסות הקודם, הידוע כהסכמי ברטון-וודס (הסכמי הסחר שקבעו את שערי החליפין בין המדינות המפותחות אחרי מלה”ע השנייה ובוטלו בשנים 1973-1971).

 

יוזמתם המפתיעה של ברוש ועיני לא נולדה בחלל ריק. מתחילת המשבר חוזרת ועולה התביעה לחדש את משטר הוויסות שבמסגרתו פעל המשק העולמי בשלושת העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. היוזמות לכינונו של משטר חדש הועלו בשיא המשבר הכלכלי על ידי ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, ראש ממשלת צרפת, ניקולא סרקוזי, וכלכלנים בולטים ממדינות שונות. עכשיו נוקט ביוזמה זו אדאיר טרנר, יו”ר רשות השירותים הפיננסיים בבריטניה (FSA). אלא שהיוזמה נענתה בתגובה קשה בחוגי המוסדות הפיננסיים הבריטים, בדומה להתנגדות הנחרצת שעוררה בקרב אנשי האוצר ותומכיהם אצלנו.

 

בסופו של דבר, נבחרה חלופה אחרת, שבה מייצב בנק ישראל את שער הדולר מול השקל על ידי רכישת דולרים והעלאת ערך הדולר מול השקל. תפקיד זה של בנק ישראל הוגדר בעבר על ידי ”רצועת האלכסון” שהציבה טווח משתנה, שחריגה של שער השקל ממנו למטה או למעלה חייבה את הבנק להתערב כדי לשמור על המטבע מפני פיחות או ייסוף פתאומי וגדול . צעדים אלו נועדו לייצב את שערו של השקל ולמתן את השינויים. בפועל בוטלה רצועת האלכסון, שהופעלה מראשית שנות התשעים, לקראת סוף העשור. באופן פורמאלי בוטלה הרצועה סופית כשי שהעניק ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, עם כניסתו לתפקיד. צחוק הגורל הוא שפישר נאלץ לעשות מה שהתנגד לו בחריפות – להתערב בשוק המטבע באופן פעיל כדי לווסת את התנודתיות בשער השקל. אלא שפישר חסר את רצועת האלכסון ככלי חוקי וכבסיס לפעולה מסודרת בתחום.

 

לכאורה, מדובר בענייני כלכלה סבוכים שעליהם נאבקים מומחים, ולא בשאלה המועלית לדיון ציבורי. אלא שהנושא, הקובע את יחסי הכוחות במשק, אינו יכול להישאר ללא דיון ציבורי, אשר יתייחס להשלכות החברתיות של כל הכרעה שתתקבל.

 

עילת המאבק היא האופן שבו ייקבעו שערי המטבעות האחד ביחס לשני. מדובר בשערים הנקבעים כמשחק במה שנקרא ”השוק החופשי”. דרך זו טומנת בחובה כמה בעיות מהותיות וקשות – אותן בעיות שאיתן התמודד הכלכלן הבריטי, ג’ון מיינרד קיינס, בהסכמי ברטון וודס.

 

שער מטבע שנקבע ב”שוק חופשי” משאירה אותו חשוף לספקולציות פינאנסיות של גורמים כבדי משקל, שמובילים את השוק בעודם מסתתרים מאחורי הסיסמאות של השוק החופשי. בין גופי ההשקעות הגדולים בעולם ישנם המתמחים במסחר קצר טווח במטבע. הם סוחרים בהיקפים אדירים, שבזכותם הם עושים רווחים נאים מאוד, אף על פי שלעיתים מדובר בהפרשי שער קטנים מאוד. בישראל מדובר במסחר של מיליארדי שקלים ביום רק בתחום המט”ח.

השקעות אלו, שמטבען הן קצרות טווח, לרוב לכמה שעות ואף פחות, אינן תורמות לכלכלה ולא כלום. שום משק אינו יוצא נשכר מכך שקנו ומכרו את המטבע שלו תוך שעתיים. להיפך! כשגורם כבד משקל כזה מחליט למכור בבת אחת מטבע מסוים [משיקול זה או אחר] עלול להיגרם למשק נזק כבד.

בנק ישראל מדווח על ניסיון מעין זה שנעשה לפני שבוע בקנה מידה קטן.

 

בתנאי השוק הנוכחיים יש למדינה מעט מאוד כלים שמאפשרים לה להתמודד עם מהלך מעין זה. דוגמאות למתקפה כללית על המטבע המדינתי אפשר לראות גם בבריטניה, רוסיה, אינדונזיה ועוד.

יכולתו של הבנק המרכזי להתגונן מפני מתקפה פתאומית כזו היא מוגבלת. הדרך היחידה שנותרה כדי להגן על המטבע מפני ספקולנטים אלה היא לשמור על מטבע חזק ככל האפשר בעזרת מדיניות של ריבית גבוהה ותקציב מדינה מאוזן –  הכרעות שמשמעותן היא מיתון במשק. יתרה מזו, ויתור על הכלי הבסיסי שיש לממשלות כדי להבטיח לאזרחיהן תעסוקה וחיים הוגנים ויציבים.  

 

לאור ניתוח זה מתברר כי השארת שער המטבע בידי ”כוחות השוק” כמוה כהפקרתו למשיסה למהלכים ספקולטיביים. למעשה, זוהי הקניית עמדת כוח לכוחות הסוחרים במט’ח ובנגזרות סחר זה, לעומת הכוחות המשקיעים בתעשייה, בתשתיות ובהשקעות ארוכות טווח אחרות.

 

מי שהשקעותיהם ארוכות טווח מחפשים שער מטבע כמו גם משק יציב. שער ריבית גבוה שנועד לייצב את המטבע, לעומת זאת, בא על חשבונם. זאת משום שכצרכני אשראי מובהקים הם מפסידים בגלל הריבית הגבוהה הנדרשת להגנה על שער המטבע.

המחשה ברורה לניגוד אינטרסים זה באה לידי ביטוי בעימות בין נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, ובין אנשי האוצר. כבר מתחילת המשבר נאבק ברוש למען ייצובו של שער הדולר לעומת השקל על ידי בנק ישראל ומשרד האוצר. לעומתו טענו אנשי האוצר ודובריהם, המתנגדים לכל מעורבות ממשלתית במשק, כי מעורבות כזו רק תזיק.

 

כאמור, הפרספקטיבה שמספק המאבק המתנהל בעולם  מאפשרת לנו להבין על מה מתנהל מאבק זה לא רק בהקשר הישראלי המצומצם.

את היוזמות השונות, המועלות עתה לוויסות המסחר בשער המטבע, ניתן להבין כווריאציות על אותה הצעה מראשית שנות השבעים שהציע טוֹבּין: מס נמוך על השקעה קצרת טווח, אשר ילך ויקטן עד שיתאפס ככל שטווח ההשקעה מתארך. משמעותה של הצעה זו היא הענקת עדיפות להשקעות ארוכות טווח על פני השקעות קצרות טווח, בעיקר אלו הספקולטיביות הנעשות באמצעות קנייה ומכירה מהירה של מטבעות.

המאפיין העיקרי של הדיון בנושא בישראל הוא שוליותו, והפיכתו לעניין לכלכלנים. בעולם, לעומת זאת, עוסקים בו ראשי המדינות, והדיון הציבורי בנושא הוא ער ומשמעותי.

הפיכת נושא זה לחלק מהדיון הציבורי צריכה, אם כן, להיות מהלך ראשון לקראת דיון מושכל בשאלות ובהשלכות כבדות המשקל של כל הכרעה.

Posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי | 4 Comments

העמותות לשינוי חברתי- האתגר הבא

אחת מהתופעות הבולטות במציאות המופרטת בישראל, כמו גם בחברות אחרות היא פריחת המגזר השלישי. הצמידות של פריחה זו לתהליכי ההפרטה מצביעה על הקשר ההדוק ביניהן. מהו היחס בין שתי התופעות? מהו המסובב ומהוּ המסוֹבב? מה האתגר המעשי העולה מניתוח יחס זה? שאלות אלה הוזנחו לאורך השנים האחרונות בחוגים סוציאל דמוקרטים בגלל ההנחה שתופעת העמותות ממילא כרוכה בתופעת ההפרטה, ולכן אינה ראויה דיון מעמיק בפני עצמה. בהתעלמות זו טמונות כמה בעיות ובראשן – התעלמות מהמציאות בה אנו חיים.

יותר ויותר אנשים בחברה הישראלית מוצאים עצמם קשורים לעמותה אחת או יותר במגוון דרכים. רבים מהם עובדים בעמותות מסוגים שונים. בין העובדים בעמותות ישנם לא מעט חברים מרכזיים בעשייה הפוליטית לשינוי המדיניות בישראל. אלה נוטים להפריד את אופן הפרנסה שלהם למעשה הפוליטי ולמעשה מבקשים לצמצם את כוחן של העמותות בהן הם עובדים לטובת אחריות רחבה יותר של המדינה.

זניחה זו של אופן הפרנסה והפרדתו מהפעילות הפוליטית שאותו אדם שותף לה, סותרת עקרון בסיסי של חשיבה סוציאליסטית. יותר מכך – מגמה זו מפקירה את הפעילות הענפה בתוך העמותות, לדלות תיאורטית, ולפעולה בתוך הקשר אותו מגדירה ההגמוניה השמרנית בישראל ולא דווקא מחשבה סוציאליסטית.

כאמור כאן אבקש לפתוח דיון על שאלה זו, וכן להתוות כיוון פעולה לפחות עבור אלו מביננו הלוקחים חלק בדרך כזו או אחרת בפעולות המגזר השלישי.

באופן ישיר קשורה פריחת העמותות במשטר ההפרטה בעצם העברתם של רבים מהשירותים שהיו באחריות המדינה להפעלה באמצעות עמותות באופן ישיר ובאופן עקיף. כך יצר למעשה משטר ההפרטה, תחרות בין ספקים שונים, שבמגזרים רבים אלו ארגונים ללא מטרות רווח,  שאמצו לעצמם את המרחב המושגי של ההפרטה. עמותות שונות עמדו להתחרות על התקציבים תוך שהן משוכנעות שתחרות זו תואמת את סדר היום שלהן.

בניתוח התיאורטי של היחס בין שני התהליכים ישנן כמה תזות רווחות. האחת מבקשת לראות בתופעת העמותות, הן אלו המספקות שירותים והן אלו העוסקות בסינגור, תגובה לתהליך ההפרטה של שירותי המדינה והתפרקות הפוליטיקה. ההקבלה הכרונולוגית של התהליכים סותרת במידה רבה הסבר זה.

טענה הפוכה רואה בחלופה שמציב המגזר השלישי את אחד הזרזים שאפשרו את מהלכי ההפרטה, ומייחסת מקום מרכזי למגזר זה בהנעת התהליך. הבעיה בהסבר זה טמונה בהתעלמות ממהלכי הפרטה גדולים וחשובים שבוצעו בלי קשר לעמותות, מהלכים המצביעים על עוצמת הכוחות הדוחפים את מהלך ההפרטה בלי קשר לחלופה מופרטת.

הויכוח על מה קדם למה, הביצה  או התרנגולת, אינו יכול להיות מוכרע אלא על ידי יציאה מתוך תבנית המחשבה המאפיינת ניתוחים אלו. לשם כך יש להבין שאין לפנינו שתי תופעות שהופיעו במציאות חיינו מעוצבות, אלא שתי תופעות שכשם שהן מנוגדות בחלקים מהותיים שלהן מתפתחות ביחד משפיעות ומעצבות האחת את השניה. שתי תופעות אלו המהוות שתי פנים מנוגדים ומשלימים של המציאות המופרטת בחברה הישראלית התעצבו האחת ביחס לשנייה.  

לכל צד במשוואה זו היה תפקיד בעיצוב הצד שכנגד, ולא ניתן להבין את אופיו של תהליך ההפרטה של החברה הישראלית בלי להתעכב על חלקו של המגזר השלישי בתהליך זה. יחד עם זאת לא ניתן להבין את אופיו של המגזר השלישי בישראל בלי לשים לב למגוון האופנים בהן עיצב אותו משטר ההפרטה של העשורים האחרונים.

השאלה העומדת לפנינו היא מה עלינו לעשות נוכח מציאות זו. התשובה הפשוטה והמתבקשת לכאורה היא משיכת ידינו מארגוני המגזר השלישי, והתמקדות בערוצי פעולה אחרים שאינם כוללים שיתוף פעולה לכאורה או בפועל עם תהליכי ההפרטה. טענה כזו מתעלמת מהמציאות כפי שהתעצבה בעשורים האחרונים. נטישת שדה העמותות לא תשפיע כהוא זה על תהליכי ההפרטה שרובם ככולם הושלמו. הקשר להתנהלות כזו או אחרת של ארגוני המגזר השלישי קלוש, לכל היותר יכול הואקום להתמלא בחברות מסחריות.

בעיה  נוספת הטמונה ברעיון ההמנעות היא ההתעלמות מהתפקיד שארגונים רבים תופסים כערוץ לפעילות וציר למפגש בין לפעילים חברתיים. נטישתו של ערוץ זה תיצור ואקום, שספק אם יתמלא בחלופות אחרות שלא ממש קיימות היום. יתרה מזאת – מגזר שלישי המהווה ציר של חברה אזרחית והוא מבסיסיה של חברה בה אזרחיה לוקחים אחריות על עיצובה.

המסקנה הנגזרת מניתוח זה היא שהמגזר השלישי הוא למעשה כבר עובדה קיימת וחלק מהמשק הישראלי, הן במתן שירותים, והן כחלק מהמהלך לשינוי והתנגדות למהלך הניאו ליברלי. ויותר מכך – אחת ממשמעויותיו העיקריות של המגזר השלישי, בתוך מהלך ההפרטה, היא במישור התודעתי. מיקומו של מגזר זה כמתווך בין המישור הכלכלי של ההפרטה לבין רבים מהאזרחים שם אותו בחזית הציבורית הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. כלומר הן כלפי אלו המקבלים שירותים או נעזרים בארגון להיאבק על זכויותיהם, אבל לא פחות חשוב מכך הוא מהווה שלד חדש של עובדים ופעילים רבים המזדהים עם הארגון ועם מטרותיו.

בתחום התודעה, המגזר השלישי הוא בעל תפקיד ייחודי בסדר החברתי הקיים. ארגונים שונים שמטרתם שינוי חברתי הטמיעו בתוך פעולתם את הסדר המופרט החדש, לא רק בעצם קיומם אלא אף בקבלת כללי המשחק הניאו ליברלי. עבור המגזר השלישי מתבטאים אלו בתחרות על כספים, הן של קרנות פרטיות וציבוריות והן כספים ממשלתיים מצד אחד, ומצד שני תחרות על קהלי היעד. הארגונים קיבלו את כללי המשחק האלו (לעיתים בחריקת שיניים), למרות מודעות לבעיה המהותית שטמונה בהם.  

הפרדוכס בולט עוד יותר בארגוני הסינגור והשינוי החברתי, שבאופן פעולתם מתנהלים על פי כללי השוק. בכך למעשה הם גוזרים על עצמם עקרות, משום שקיבלו את השוליות שלהם. הפנמת העיקרון המכונן של הסדר המופרט, ולמרות יומרתם הם אינם מצליחים לאתגר את הסדר הניאו ליברלי אתגור אמיתי.

בארגונים מסויימים הדבר השתקף גם בתנאי העסקה שהתאימו עצמם לשוק העבודה המופרט, באחרים ניסו להתמודד עם תחום זה ולשמור על אופי העסקה בהתאם לנורמות של שוק עבודה ציבורי בעל הסכמים קיבוציים.

כך, הפכו ארגוני המגזר השלישי לאחד האופנים המרכזיים דרכו מאלפים את הציבור הישראלי ומטמיעים בקרבו תודעה מופרטת.

ארגונים שונים המוצאים עצמם לכודים בתוך מעגל קסמים זה בו הם מאשררים את המציאות נגדה הם שואפים להיאבק, מחפשים דרך כיצד לצאת ממעגל זה.

כדי לפרוץ מעגל זה, יש לשנות את מרכיב בסיסי ומהותי של ארגונים אלו- הפעולה הייחודית וההיבדלות האחד מהשני.

הפיצול לארגונים ולתתי ארגונים שלכל אחד מהם ייחוד בו לכאורה תלויה זכות קיומו הוא אחד העקרונות המכוננים של השיטה. התמודדות איתו צריכה להביא את הארגונים להבנה שכדי להשיג את מטרותיהם הם חייבים ליצור שותפויות מהותיות עם הארגונים השכנים במרחב הפעולה הגיאוגרפי או התחומי. המחירים הנראים קשים מנשוא  – ויתור על הזהות הייחודית, הטמעות, בעיות יוקרה וכדומה – צריכים להיות מובנים כמרכיבים המקבעים את מעגל הקסם של תודעת ההפרטה.

שותפויות אלו צריכות לחרוג מתוך אותן שותפויות לרגע, הקיימות גם היום. [פעמים רבות שותפויות אלו הן למעשה קצרות טווח ומיועדות להשיג יתרון יחסי]. לעומתן צריך לאמץ דפוס פעולה המטמיע הבנה עמוקה של מטרות הארגון, והצבתן בהקשר חברתי כלכלי והתהליכים המאפיינים את ישראל בעשורים האחרונים. מהלך זה צריך להיעשות מתוך הבנה של מעגל הקסמים בו נמצאים ארגוני השינוי החברתי, הבנה שאופן הפעולה אותו אמצו ארגונים אלו, והפכו אותו לחלק מזהותם הארגונית, ואופן העבודה שלהם, הוא שעומד ביניהם ובין קידום מהותי של מטרותיהם. השותפות לא צריכה להיות עוד אמצעי נוסף להשגת תקציב או יעד אחר, אלא צריכה לעבור להיות אחת ממטרות הארגון, כשהיא מוטמעת לתוך היעדים האופרטיבים המכתיבים את סדר היום בארגון.

הייחוד, המקומיות, ושאר המאפיינים החשובים של ארגונים אלו, פועלים גם כמעצבים של התודעה המופרטת. כדי להתגבר על כך יש לעשות מהלך ארגוני שישנה את החוויה של הנהנים, העובדים והפעילים. במקום חוויה של התפרקות ותחרות, סביבת שוק עם רטוריקה המתנגדת לו, יש לבנות מרחב שונה מהותית, הנבנה משותפות המבוססת על השותפות במטרות הגדולות, המחפשת ויוצרת שיתופי פעולה ושותפות בין הארגונים.

מהלך זה שהוא קשה ונוגד במידת מה את האינטואיציה של ארגונים רבים הוא הכרחי כדי להיחלץ מתוך המלכוד הקיים. על הקשיים במהלך זה יכול להעיד הכותב העובד כבר יותר מעשר שנים בארגונים שונים של המגזר השלישי. אלא שקשיים אלו אינם יכולים לעמוד יותר בינינו לבין האתגר הבא של ארגוני השינוי החברתי. ככל שמומחים לתורת הארגונים יכולים להסביר מדוע מהלך זה ‘נוגד את חוקי הטבע’, ואת הצורך ‘לבדל עצמנו’, צריכים אנשי הארגונים להוכיח שאינם מצייתים ל’חוקי הטבע’ של השוק.

אם לא ילמדו העמותות לבנות שותפויות קבועות ומהותיות, ימשיך ויעמיק תפקידו של המגזר השלישי כמקבע תודעה מופרטת בציבור הישראלי. אם לא נפנה לדרך חדשה, נמצא את עצמנו מול מרחב פעולה שמהותו המופרטת עומדת ביננו לבין התמודדות עם מהלך פירוק החברה והשלכותיו.

Posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי, תנועה שיתופית, תרבות וחברה | Comments Off on העמותות לשינוי חברתי- האתגר הבא

ברכה לתחילת שנת הלימודים

עוד מעט נגמר החופש, וגם את סוף הקיץ כבר מריחים, עם רוח סתוית שמצננת את זיעת הצהריים.

הרימונים כבר מבשילים, ואפילו אבוקדו כבר יש בשוק.

וכל הסימנים הנעימים האלו מעידים גם על סופו של החופש, ועל שנת לימודים חדשה שעומדת להתחיל. וכולנו מסתכלים על השנה החדשה עם ציפיות וחששות ודברים מוכרים שמחכים לנו, ודברים לא מוכרים שזהו סוד קיסמם והחשש מפניהם.

אלו שמתחילים בית ספר חדש, גן חדש,  ואלו שמתחילים בית ספר ועולים לכיתה א’, וכל חדוות הלימוד מחכה להם. כל השמחה וההנאה מהספרים מהקריאה מצפה להם עם הלימודים.

המון הזדמנויות חדשות מחכות לנו מאחורי כל דבר לא מוכר. כל מפגש מחודש עם חברים ומורים, מזמן בחובו אפשרויות לגלות את החבר ואת עצמנו מחדש. ללמוד דברים חדשים על עצמנו ועל העולם, מהגננות מהמורות והמורים, מהחברים מהספרים ובכלל מהעולם.

 וכדי להנות מכל האפשרויות האלו צריך רק לתת לחיים לזרום במסלולם, לחופש להסתיים ללימודים להתחדש, ולפתוח את עצמנו בפני הפגישות והחוויות, בפני החלונות והדלתות שיפתחו בפנינו.

סיפור על מפגש כזה יש בתלמוד על רבי יהושוע שהיה מאוד חכם, בעיני אחרים ובעיקר בעיני עצמו, פעם אחת טען שמעולם לא נוצח בויכוח, אלא שלוש פעמים, פעמיים מתוכם היו על ידי ילדים.

את סיפור מפגשו עם הילדה שווה לספר כאן.

ר’ יהושוע היה הולך בדרך, שחצתה שדה. ילדה אחת שאלה אותו מדוע הוא הולך דרך השדה.

נבוך הוא עונה לה:הלא זו דרך כבושה, שכבר נעשתה

והילדה בלי להתבלבל מכבודו ומחוכמתו עונה לו:

ליסטים כמותך כבשוה

ליסטים שודדים כמוך כבשו ועשו את הדרך הזו בלי לחוס על השדה.

ור’ יהושוע הגדול והחכם חייב  להכיר בכך שהוא צריך ללמוד לקח ותורה מפי ילדה קטנה, ומאד חכמה. ומסיפור זה ניקח את האיחול לשנה הקרובה.

שניפגש עם אנשים חכמים כמו ר’ יהושוע ויותר מכך כמו הילדה שנשכיל ללמוד גם מאלו וגם מאלו

שנדע להכיר במה שלמדנו מהם ולהשכיל מכך במידת הצניעות הראויה

ואולי יותר חשוב מכל אלו להנות  ולשמוח לשחק ולצחוק, להיות חברים לאהוב,כי אלו למרות שאין שיעור ללמוד אותם הם הדברים אותם יש ללמוד להעמיק ולהרחיב בחיינו.  

Posted in כללי | Comments Off on ברכה לתחילת שנת הלימודים

הריאיון עם בן בסט בן יוסף ואיתי בתוכנית של קרן נויבאך

כאן ניתן לשמוע את הריאיון ששודר ברשת ב’.

רן

Posted in כללי | Comments Off on הריאיון עם בן בסט בן יוסף ואיתי בתוכנית של קרן נויבאך

המשבר הנוכחי בין קיינס לפרידמן


 

הכלכלנים ג’ון מיינרד קיינס ומילטון פרידמן מייצגים שתי תפישות של המציאות הכלכלית-פוליטית. חזרה למאבק בין שתי תפישות אלה יכול להסביר לנו את שורשי המשבר הנוכחי ולהצביע על הדרך לצאת ממנו.

 

בחודשים האחרונים הועלו הסברים רבים לשורשי המשבר הכלכלי הנוכחי. טענה משמעותית שהועלתה ממקדת את ההסבר בחלוקת הכנסות ובשחיקת כוחו של המעמד הבינוני בחברה האמריקאית ובעולם כולו. הסברים מסוג זה הציעו דני גוטוויין ואמנון פורטוגלי בכנס בנושא המשבר שנערך בבית התנועה הקיבוצית. הסבר אחר, שהציג בכנס יאיר רביב, המתמקד באופיה של המערכת הפינאנסית העולמית, כשבמוקדה הסחר במטבע, כפי שזו התעצבה מאז פירוקם של הסכמי ברטון וודס.

שני הסברים אלו מכוונים את מבטם לשני מוקדים שונים בכלכלה, אך שניהם כאחד מניחים את מהותה הפוליטית של המערכת הכלכלית העולמית. הם מניחים שעיצובה של המערכת נובע מאינטרסים שונים, ומשקף מערכות ערכים חלופיות.

הסבר שלישי המקבל פופולאריות לא מעטה בזמן האחרון, ניצב כנגד הסברים אלה. הסבר זה בנוסחיו השונים נשען על ההיגיון הכלכלי שהוביל את העולם למשבר זה. ההסבר מבוסס על טיעון שהעלה הכלכלן האמריקאי רוברט לוקאס עוד בראשית המשבר: הבעיה נעוצה במעורבות הממשלתית שהפרה את האיזונים של השוק. זוהי אם כל חטאת, השאר הוא סיפורם של ניסיונות שלא יכלו להצליח, להתמודד עם מהלך שגוי זה.

הסבר זה, המציב את האמונה הניאו-ליברלית גם כפתרון קסם למשבר הנוכחי, ממקד את תשומת הלב בחשיבותה, במקורותיה ובאופן היאחזותה של אמונה זו בתודעת הציבור. הטענה שכלכלה אינה פוליטית במהותה, וכל הניסיונות להכפיף אותה להחלטות פוליטיות משולים לניסיונות לרבע את המעגל, הפכה במהלך העשורים האחרונים לאקסיומה שמעטים מעזים לערער עליה, גם אל מול המשבר הנוכחי  בו השוק עצמו כשל לחלוטין, וכל עיוותיו נחשפו.

כדי להבין את ההיאחזות בא-פוליטיות של הכלכלה, צריך לחזור לאותו קו פרשת מים בו הוחלפה התפישה הפוליטית של הכלכלה בתפישה הניאו ליברלית. למהפכה זו קדם מאבק פוליטי ותיאורטי, שאפשר לתארו כמאבק  בין שני כלכלנים משני דורות שונים: מכאן ג’ון מיינרד קיינס – אדריכל הסכמי המטבע של ברטון וודס ושל ההסדרים הכלכליים של מדינת הרווחה, ומכאן מילטון פרידמן – אחד מהמובילים של מהלך פירוק ההסכמים ושל המדיניות מוטת היצור שעמדה בבסיס מדינת הרווחה.

 

הבדלים בתיאוריה והבדלים במעשה

ג’ון מיינרד קיינס גדל בתוך הממסד הכלכלי הבריטי של דורו. הוא היה תלמידו של אלפרד מרשל, ועבד מראשית דרכו בממסד הממשלתי הבריטי. ב-1936 פירסם את ספרו ‘התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף’. הספר שינה את התפיסה הכלכלית בעולם והציב דרך חדשה להבין ולנתח כלכלה של משק לאומי. ב-1944 הוביל קיינס את עיצוב הסכמי ברטון וודס, שמשמעותם ויסות פוליטי בין-לאומי של שערי המטבע.

מילטון פרידמן, התחיל אומנם כאאוט סיידר – בן מהגרים יהודי בארצות הברית – אלא שבהמשך השתלב בממסד האקדמי האמריקאי, ומשנות החמישים היה לדמות מרכזית בו. הכלכלנים המרכזיים בחוג לכלכלה של שיקגו סמכו עליו את ידיהם כממשיכם. לקראת סוף שנות השישים הוא הופך להיות יועצו של ניקסון, והתווה את הכיוון הכלכלי של הממשל האמריקאי.

שניהם היו אם כן כלכלנים מבוססים היטב בממסד של דורם, אלא שקיים שוני קוטבי באופן בו הם תפסו את מערכת היחסים בין הרעיונות שיש לאנשים לגבי המערכת הכלכלית, והאופן בו מתפקדת המערכת בפועל. מתוך כך נגזרה גם התייחסותם לשאלת הויסות הפוליטי של המערכת.

התפיסה הרווחת היום – המייחסת לכלכלה ממד טבעי, ומציבה אותה כנקודת חיבור בין מדעי הטבע לבין מדעי החברה – הושלטה על המחשבה הכלכלית החל מאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, לא מעט בזכות מאמציו של פרידמן. מתוך תפיסה זו נובעת הטענה שכל התערבות פוליטית בשוק בכלל ובשוק האשראי בפרט, יכולה רק להזיק בדרך לאיזון טבעי של שוק זה.

קיינס תפס את הדברים באופן הפוך, ועמד על זיקתה הפוליטית-אנושית של הפעילות הכלכלית ובכלל זה הסדרתה באמצעות המדינה. זאת ועוד – התיאוריה שלו כוללת התייחסות מהותית לציפיותיהם ואמונותיהם של בני האדם כמרכיב מהותי בהבנת הדינאמיקה הכלכלית. כוחות אלו, מסתבר, פועלים ביותר מדרך אחת, ופעולתם הכלכלית אינה מונעת מאינסטינקטים בלבד, והיא קשורה גם ביחסי גומלין המתעצבים על פני שנים בינם לבין השלטון המרכזי.

לקראת שנות השבעים של המאה העשרים עמדו, אם כן, שתי טענות מרכזיות אלה זו מול זו. אחד המאבקים המרכזיים שלהן היה על תפקידו של השלטון המרכזי בתחום האשראי: מכאן הטענה שכל שעליו לעשות הוא לקבוע אחוז ריבית קבוע ולאחר מכן לתת למכאניקה של השוק לווסת את השאר, ומכאן הטענה שתפקידו המרכזי של השלטון המרכזי הוא הסדרה פוליטית של שוק האשראי הלאומי והבין-לאומי, כפי שהיה בעשורים מאז מלחמת העולם השניה.

פרידמן, שטען כנגד מעורבות פוליטית בשוק האשראי, עמד על הבעייתיות של מעורבות זו בתנאי אינפלציה, אבל הניתוח שלו התעלם מהדרך בה התיאוריה הכלכלית מעצבת את אופן מחשבתם ובעיקר את פעולתם של האנשים, את יחסי הגומלין בין התיאוריה הכלכלית והאידיאולוגיה הכלכלית, ואת הדרך בה שתי אלו מעצבות את הפוליטיקה ואת תפיסותיהם של האנשים הפעילים במשק. פרידמן התייחס אם כן לכלכלה כמערכת נפרדת ‘טבעית’ שכל הניסיון השפעה עליה נידון לכישלון.

כשל זה בתיאוריה של פרידמן, היה יכול להיות פגם תיאורטי ותו לא, אלא שבעיה תיאורטית זו הפכה את התיאוריה של פרידמן לכלי אידיאולוגי לא פחות מתיאורטי. כלומר, פחות משהיא מכוונת לניתוח והבנת המציאות מתבררת תיאוריה זו כאידיאולוגיה המכוונת לעיצוב התפיסה האנושית לגבי המציאות הכלכלית ועיצוב הקשר בין הפוליטיקה הדמוקרטית לכלכלה ועיצוב העולם הכלכלי עצמו.  

 

בין תיאוריה לאידיאולוגיה

לאחת מותו של מילטון פרידמן, בשנת 2006, יצאו מאמרים וספרים רבים שנושאם היה פרידמן ופועלו. אחד המאמרים (שפורסם גם ב’חברה’) היה של פול קרוגמן, זוכה פרס נובל לכלכלה בשנת 2008. הניתוח של קרוגמן האיר את הממדים האידיאולוגים-פוליטים בפעולותיו של פרידמן, ויותר מכך, את המשמעויות של אלו ואת החלופות שיכולות להיות לתיאוריה שלו ולתפיסתו את התיאוריה הכלכלית. יותר מהניתוח של קרוגמן הייתה מעניינת תגובתה של אן שוורץ, שותפתו של פרידמן למחקר ולכתיבה, שטענה כלפי קרוגמן שלא יכולה להיות תיאוריה כלכלית חלופית לזו של פרידמן, וההגמוניה הנוכחית של תיאוריה זו (הדיון התרחש לפני המשבר הנוכחי) מוכיחה זאת.

טענה זו, המעלימה את תפקידה האידיאולוגי-פוליטי של התיאוריה הכלכלית, היא בעייתית ביותר. לתיאוריה עצמה באופן שבו היא מעצבת את תפיסתם של בני האדם, יש מקום מרכזי בעיצוב המציאות אותה היא מתיימרת לחקור.

הקושי הזה קיים בכל תחום מחקר. הוא נהייה בעייתי כפליים כשהחוקר אינו מודע לבעייתיות או מתעלם ממנה. כשחוקר כמו פרידמן מעלים את הקשר הזה ומתיימר לתיאוריה הבוחנת את החברה האנושית בלי לכלול בה את ניתוח האופן בו היא משפיעה על בני האדם, או לחילופין את האופן שבו היא מושפעת מהפוליטיקה, הוא הופך אותה לאידיאולוגיה, שעיקר תפקידה הוא להעלים שאלות מרכזיות בניתוח הכלכלי.

במשבר האחרון, שהתרחש בשוק האשראי העולמי, נחשף פער זה באופן ברור. התיאוריות המוניטאריות מבית מדרשו של פרידמן התפרקו אל מול המשבר – בין גרינספאן, נגיד ה’פדרל ריזרב’ האמריקאי לשעבר, שהודה בועדת הקונגרס שהוא צריך לחזור לקיינס ולבדוק את התפיסות הכלכליות שלו מחדש, ועד מיודענו יעקב פרנקל, שבתוקף תפקידו כסגן יו”ר AIG, חברת הביטוח הגדולה בעולם, היה אחראי להתרסקותה. גרינספן ופרנקל, שהיו מדובריה של האסכולה הפרידמנית בעולם בעשור האחרון וממוביליה, נותרו ללא מענה כשהיו צריכים להסביר מה קרה. בתיאוריה המוניטארית של פרידמן אין מקום לניתוח של השפעה חוזרת של התיאוריה ושל הצעדים השונים הננקטים בעקבותיה על תובנותיהם של בני האדם ותגובתם למערכת הכלכלית. אין להם כלים להבין כיצד ‘השוק החופשי הטבעי’ אינו מתנהל באופן אותו הם חזו.

 

תיאוריה של מציאות בלי פוליטיקה

שני הנגידים לשעבר, וכמובן המון כלכלנים אחרים איתם, אינם מבינים את הנקודה הבסיסית משום שהיא נמחקה מתוך התיאוריה. למאבקים על עיצוב שוק האשראי והמשכנתאות לא היה מקום בתיאוריה, שכל שיכלה לתפוס הוא ‘השוק’. לתיאוריה הזו אין כלים להבנת אופיים ומהותם של המאבקים הפוליטים שעצבו את ‘שוק הנגזרים’, את משמעותו של שוק מט”ח בין לאומי לא יציב, את משמעותו של משק הבנוי על פערים הולכים וגדלים ואת כל המאבקים שעצבו את המציאות הזו, משום שהנחות המוצא שלה כללו כפירה במשמעותה של הפוליטיקה לכלכלה. התיאוריה התיימרה לפתח חשיבה של מדע טבע, והטמיעה את האימרה של לורד קלוין  הכתובה על קירות אוניברסיטת שיקגו:When you cannot express it in numbers, your knowledge is of a meager and unsatisfactory kind”.

את המציאות שהמשבר האחרון חשף עיצבו פוליטיקאים שהיתה להם מדיניות כלכלית נחושה, גם אם מוסתרת. התיאוריה של פרידמן היא חלק מדיניות זו, ששואפת לפרק כל מנגנון ויסות לאומי ובין לאומי, תחת יומרת ‘השוק המווסת את עצמו’.

כדי להבין ולתקן את הבעיות שהמשבר חשף צריך לחזור אל שורשיהן, ואלו מצויים במדיניות כלכלית. התיאוריה שתספק כלים לניתוח המשבר, חייבת להיות תיאוריה כלכלית שכוללת את הקונפליקטים הפוליטיים המעצבים את המציאות הכלכלית כמו גם את המרכיבים החברתיים המהווים חלק מהמציאות.

תיאוריה כזו תיתן כלים משמעותיים לעמידה על מהותה האנושית של המערכת הכלכלית, ומתוך כך תאפשר לעצבה בדרכים שיבטיחו רווחה כלכלית לאנושות במקום רצף משברים, מלווים בתירוצים. המערכת הפינאנסית היא באופן המובהק ביותר, מעשה ידי אדם, ולכן מטמיעה בתוכה את כל הרבדים של הפעיות האנושית. לכן צריכה המערכת הפיננסית להיות מוכרת ככזו, ולהתנהל בהתאם, דהיינו – בני אדם מוכרים ונבחרים צריכים לנהל אותה.

אופק כזה, הכרוך בשקיפות והבנת מהותה של המערכת, הוא הבסיס לאמון רחב במערכת הכלכלית וליציבותה לאורך שנים.

Posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי | 1 Comment

מה למדתי מהבחירות האחרונות

מה למדתי בבחירות האחרונות?
העיתונים ורשימות הדיוור מלאים בלקחים חשובים מהבחירות האחרונות.
אני את אחד הדברים החשובים מהבחירות האלו למדתי בקלפי, בה ישבתי כחבר ועדה.
כמו בכל בחירות אני עושה משמרת אחת בועדת הקלפי, מטעם מפלגת העבודה. מעבר ליעד המוצהר של ניהול מהלך הבחירות בצורה מסודרת ובאוירה טובה, לעיתים זה מזמן גם מפגשים מענינים. הפעם זכיתי לשבת עם אברהם ארנפרוינד, ממודיעין עילית, נציג יהדות התורה.
אברהם הוא מנהל השיווק של ‘הגמ’ח המרכזי’. ארגון זה שהוא בן חמש שנים כשלמעשה מדובר בקואופרטיב אשראי לדיור. בניגוד לשמו היצוק מתוך דפוסי העבודה והסמלים התרבותיים של העדה החרדית.
במהלך השעות הארוכות בקלפי, ובזכות אחוז ההצבעה שלא הרקיע שחקים, היה לי הרבה זמן לברר את אופן הפעולה של הקואופרטיב הזה. בקצרה ניתן לומר שהוא בנוי על תשלומים של כמה אלפי דולרים, [עד 5,000] במשך כמה שנים, המתנה של מספר שנים, ואז המשלם מקבל זכות לאשראי של 40,000 דולר לקניית דירה, בד’כ עם חתונת הילד. רוב הלווים, אם חיכו מספיק שנים בין הפקדת הסכום הראשוני לבין משיכת ההלוואה, מקבלים חזרה את הסכום שהפקידו כמענק.
ההלוואה ניתנת צמודה לדולר ובלי ריבית למאה תשלומים, ולמתקשים אין בעיה לפרוס את זה עוד יותר. הכספים אינם מושקעים בשום ערוץ השקעה, אלא בדירות החדשות ובהחזר ההלוואה שהרוכשים מחזירים. ההון לצורך הלוואות אלו מגיע ממצטרפים חדשים, ומהחזר הלוואות.
השיטה מחייבת שכל הזמן יכנסו משקיעים [תורמים] חדשים, [מכאן הביקורת המשווה אותו לפירמידה, אך זו מוצדקת באופן חלקי בלבד] או לילדים חדשים עניין שמובטח בתוך העדה. שולי הסיכון שהם לוקחים הם מזעריים, מכיוון שהערבויות ניתנות על בסיס, של הכרויות בתוך הקהילות. [כשאין מסתפקים גם בתלוש משכורת]. הם מפרישים רק כ 3% לשיווק פרסום וניהול של המערכת כך שהם יכולים לנצל חלק מירבי  של הכסף למתן אשראי.
פשטות הארגון מדהימה החיסכון שהוא יוצר עבור הלווים הוא אדיר, בעקיפה של מערכת הבנקאית עם הריביות והעמלות העולות לעיתים יותר מהדירה עצמה.
יש בעיות מהותיות [שאברהם הסכים איתי עליהן], כל המשווקים עובדים רק על אחוזים, מגיעים למשכורת יפה. יש עוד כל מיני בעיות אלא שמהות הרעיון שפשטותו החותכת בסכין את הקשר הגורדי של רכישת הדירה והסתבכות עם החזרי הלוואה המאפיינים את המשק המערבי, והישראלי בפרט.
הסתבכות ממנה מתפרנסים תעשיות פינאנסיות שלמות, שתועלתן המפוקפקת התבררה בסתיו האחרון.
על מה מתבסס על מהלך כזה?
קודם כל על ראיה צלולה של מרכיבי הבעיה העומדת בפני רוב הזוגות הצעירים, מחיר הדירה הוא חלק אחד של הבעיה, החלק השני מורכב ממחיר האשראי.
הפיתרון מבוסס על התארגנות קהילתית סולידארית הבנויה על חברה מלוכדת בעלת קודים תרבותיים משותפים ויכולת ליצור הבנות והסכמות בתוכה, שמונעות ניצול לרעה של מנגנון כזה.
יכול לטעון מישהו שדבר כזה יכול כיום לקום רק בקהילה דומה לקהילה החרדית עם הארגון הנוקשה והסגירות. טענה לא מבוטלת.

אלא שבביקורנו אצל חברים בקופנהגן בקיץ האחרון הכרנו דברים מאוד דומים. קואופרטיב דיור בו הדיירים מתארגנים כדי לשמור על מחירי דירות זולים יחסית כך שיהיו נגישים לזוגות צעירים כדי לשמור על אופיה של השכונה, שהתארגנה ביחד לשיפוץ של המבנים הישנים.
וגם על קואופרטיב להשכרת מכוניות, המאפשר לתושב קופנהגן שחלק גדול מתחבורה היומיומית שלו מבוסס על אופניים, להשכיר רכב בזול כשהוא צריך להגיע למקום בו התחבורה הציבורית הטובה, אינה נותנת מענה. [אז הוא גם מקבל זכויות חניה מופלגות במרכז העיר].
בשני המקרים מדובר כמו בגמ’ח המרכזי, על התארגנות משותפת המוציאה את פעילות השוק על כל נפלאותיה מהתווך שבין האנשים, המארגנים בעצמם את הפתרונות הכלכליים לבעיות שונות העולות בכל מקום. את זאת הם עושים בלי שמישהו גוזר קופון, על פיתרון הבעיה, ודרך קופון זה משתלט על כלל מערכות היחסים בינהם.
אז מה יש בקופנהגן שמחליף את המרכיבים של העדה החרדית? בירה טובה, תהיה בהחלט תשובה טובה, אם כי לא מספקת.
נראה שמה שמאפשר את התארגנויות אלו בקופנהגן או במודיעין עילית היא לכידות חברתית המבוססת בין השאר על קודים חברתיים ותרבותיים העומדים מול רטוריקת השוק, ואינם רואים בארגון החברתי של השוק את חזות הכל, החלופה תמיד עומדת ומשמישים אותה כשאפשר כשכדאי או כשמצליחים.
ולפני שמתחילים לקנא בתושבי מודיעין עילית או בדרי קופנהאגן, [זכרו 300 ימי גשם בשנה], כדאי לזכור שגם בארצנו הקדושה היו פעם ארגונים כלכליים ציבוריים בכלל וקואופרטיבים בפרט שנתנו אשראי, מזון ועוד, ומטרתם הייתה רווחת הציבור ולא מקסום רווחי הבעלים והמנהלים הבכירים. ארגונים אלו שפורקו ברעש גדול או בקול דממה דקה, לפי העת והסגנון, צריכים להוות מקור השראה, ובעיקר הוכחה שלא צריך פסיקה של רב, כדי לקיים ארגון חברתי החותר כנגד שליטת השוק.
והדוגמא שלמדתי מאברהם ארנפרוינד היא מוכיחה שניתן לעשות דברים כאלו גם היום, ואפילו די בקלות, צריך רק להאמין ולהעיז.

Posted in כללי, פוליטיקה | 6 Comments

שלום עולם!

אנו שמחים לראות שהצטרפת אלינו בבלוגלי. זהו הפוסט הראשון. ניתן לערוך אותו או למחוק אותו ולהתחיל להשתמש בבלוג!

Posted in כללי | Comments Off on שלום עולם!

מהי “שיטת השקשוקה”? הערות על סרטו של מיקי רוזנטל

סרטו של מיקי רוזנטל, “שיטת השקשוקה”, מספר על האופן בו מקושרת משפחת עופר למנהיגי מדינת ישראל וכיצד עסקי המשפחה יוצאים נשכרים מקשרי חברות וקשרי עבודה אלו. לסרט חשיבות לא מעטה בכך שהוא מרכז נתונים ופרסומים שאנו שומעים לאורך עשורים בצורה קצרה ותמציתית. הסרט מניח בפני הצופה תמונת מצב ברורה של התנהלותם של הפקידים הממונים על נכסיה של מדינת ישראל, וחושף את היכולת שיש לגורמים עם כוח ריכוזי גדול במשק להטות לטובתם את מדיניות הממשלה, גם באופן שהוא שערורייתי בעליל.

[D1] 

“שיטת השקשוקה” הולך עוד צעד ועוקב אחר השתלטותם של אותם גורמים על התקשורת הכתובה והאלקטרונית בישראל כערוץ משלים למדיניות ההשתלטות שלהם על החברה הישראלית. המהלך שעושה רוזנטל הוא אמיץ וחשוב. חשיפת הנתונים האלו, שרובם הגדול כבר התפרסם לעיתים אפילו לא במקום שולי, במרוכז, מספק תמונה שפעמים רבות נעלמת מאתנו. החוזים השערורייתיים, המינויים של הפקידים האמונים על האינטרס הציבורי בתאגידים של אלו שאך זה עתה עשו מולם עסקים בשמנו, כל אלו ועוד, הם ידיעות שגם שהן מתפרסמות לא תמיד זוכות להקשר הראוי.

רוזנטל מסתכן בעשיית הסרט ובהתעקשות על הקרנתו, הפצתו נעשית רק על בסיס רצון טוב של אנשים המוכנים לשלם את מחיר העותק ולרכוש אותו לעצמם. את הסרט ניתן להזמין במחיר 50 ש’ח בלבד (בכתובת: http://www.shakshuka-movie.com). גם אם ראיתם אותו כבר, הזמינו ותנו אותו לחבר שעדיין לא צפה בו – זהו מעשה ראוי וחשוב התומך בעיתונות שאינה נכנעת לבעלי המאה.

 

על הסרט עצמו ניתן להגיד דברים טובים על האופן בו הוא ערוך, ושומר על עניין לאורך רוב הסרט. גם על חסרונותיו העיתונאים והקולנועים, אפשר לכתוב כמה מילים, אך לא זה העניין שלפנינו.

בעייתו הגדולה של הסרט נעוצה בחלק אותו הוא עושה באופן הטוב ביותר ודומה שהוא נשבה בתוכו. תיאור התנהלותם של משפחת עופר קשריהם עם השלטון וחזרה של לסיסמא השחוקה הון שלטון, היא נקודת החולשה הגדולה ביותר של הסרט.

בסרט מפורטים, באופן משכנע, כמה מקרים בהם מצליחים האחים עופר ועובדיהם להשתלט על נכסי מדינת ישראל בתמורה עלובה. הסרט מעלה שאלות אמיתיות לגבי החכמה שבמהלכים אלו, ומצביע כאמור על המהירות בה קופצים הפקידים המבצעים עסקאות אלו למשרות מרופדות בעסקי האחים עופר. צופה אינטליגנטי יכול גם להבין שלמרות שהתחקיר נעשה רק על עסקי משפחת עופר, הם אינם בהכרח יוצאי דופן, אלא ההיפך זוהי השיטה, ‘שיטת השקשוקה’. שם הלקוח מהאופן בו מתאר עו’ד רם כספי את המשא ומתן על רכישת צים. המעשים שלעיתים הם לכאורה פליליים, גם אם המעורבים מצליחים לצאת מהעניין נקיים, גם הם מקוממים ונראים כחלק מהשיטה.

 

אלא שהבעיה שהסרט אינו שואל את השאלה הבסיסית והחשובה מכל – מהי ‘שיטת השקשוקה’? האם כפי שמצטייר בסרט כל הבעיה היא בשחיתותם האישית של הממונים על נכסי המדינה? כוחם הרב של האחים עופר? האם הבעיה היא שהאנשים הממונים על ניהול ענייננו אינם דומים לירון זליכה או אביעד שרגא? דומה כי הסרט, שכולו עוסק בדמויות ובאישים, נותן תשובה חיובית על כך. מהסרט עולה התחושה כי אם אך היו ‘הטובים’ מקבלים כוח ואם רק היינו שמים אנשים ראויים בעמדות הניהול, אזי הדברים היו מתנהלים אחרת. אם רק היו מסכימים למיקי רוזנטל לראיין את האנשים שאינם מוכנים לענות לו ואם היו אלה נתבעים לתת תשובות, אז הייתה נחשפת ערוותם והם היו חייבים לחזור בהם. לפי הסרט, הבעיה נעוצה בפקידים שסרחו מול בעלי הכוח, ודינמיקה זו יכולה להשתנות אם וכאשר ינהלו את הדברים פקידים טובים, יחד עם תקשורת אמיצה שתנשוף בעורפם.

אלא שתיאור זה של הדברים מהווה למעשה קבלת סדר הדברים הקיים ואשרורו, במקום ביקורת עליו כפי שמתימר הסרט לעשות. הסרט בוחר לא לעסוק בשאלה העומדת בבסיס כל התיאורים. מהי המציאות המולידה את הדינמיקה המתוארת. מה המנגנון המוביל את התהליכים המושחתים המתוארים? סביב מכירת צים עולה השאלה מפי כמה דוברים: מדוע צריך למכור? מדוע יש להפריט? אלא שהשאלה אינה זוכה לפיתוח ואינה מעומתת עם דוברים אחרים היוצאים כנגד השיטה. מעבר למילוי תוכן בסיסמא “הון שלטון”, הסרט לא מצליח ללכת צעד הלאה ולחשוף את כללי המשחק בתוכם מתרחש תהליך זה.

 

העובדה שאנשי השררה מקושרים ביניהם ברשת מסועפת של קשרים בכל חברה היא מציאות הקיימת כבר אלפי שנים והיא לא השתנתה באופן מהותי בתקופה המודרנית. העובדה שהעשיר, יהא זה בעל הקרקעות, בעל ההון, התעשיין או בעל מכרה היהלומים, יהיה מקורב למוקדי הכוח, הפוליטיים, הצבאיים והכלכליים הרי היא מציאות חיים בחברה האנושית. מה ההפתעה הגדולה מרשימת המוזמנים לחתונת משפחת עופר? את מי הייתם רוצים לראות שם את כותב מאמר זה? את עצמכם? בעלי הכוח נלחמים ומשתפים ביניהם פעולה לחילופין ולעיתים סימולטנית ובכל מקרה נמצאים כל הזמן בחיכוך מתמיד הנגזר ממיקומם החברתי והכלכלי. חלק מסיפורי האגדות הליברלים, ולא האינטליגנטים שבהם, מסתירים עניין זה שהוא מובן מאליו עבור כל מי שמסתכל נכוחה בחברה האנושית.

אם כך דומה שהישגו הגדול של הסרט שהוא מנפץ את שאריות הדימוי הליברלי על השוק החופשי ונפלאותיו. הנה אנו רואים שמכרז הוא לא מכרז, מחיר שוק אינו מחיר שוק וכן הלאה.  לאותה אגדה על חברה שהשוק החופשי מארגן בה את היצור ומווסת אותו בצורה אופטימלית, הסרט אכן שם סימן שאלה. אבל האם זה משום שרק לנו בישראל אין באמת שוק חופשי? האם רק המכרז על צים לא היה מכרז תקין? או שיש כאן משהו יותר עמוק.

 

מהלך ההפרטה הגדול בתוכו מנהלים האחים עופר את ענייניהם הוא השאלה הגדולה שאינה נשאלה בכל מהלך הסרט. רבים יוצאים בתחושה מהסרט, שהבעיה אינה באחים עופר אלא בהתנהלות המדינה. ומה הבעיה? פקידים כושלים, מושחתים, תקשורת שנקנתה בכספם של בעלי עניין וכו’. “אילו כולם היו כמו זליכה – הכל היה נראה אחרת. אם כולם היו מייצגים את ענייננו כמו אליעד שרגא, אפשר היה לישון בשקט. אם כל העיתונאים היו כמו רוזנטל העיתונות הייתה כבר דואגת, שזה יהיה בסדר. אם היינו בהולנד, הכל היה בסדר.  מסר זה מסתיר את הבעיה האמיתית שלא זכתה למקום ראוי בסרט. מה יש בשיטה הנוכחית בישראל ובעולם ההופך את התהליכים האלו למציאות קבועה בחברה הישראלית?

מהלך ההפרטה הגדול וריכוז ההון בחברה הישראלית מציב באופן קבוע פקידים ממשלתיים מול כוח שהם לא מצליחים להתמודד מולו. הרטוריקה של ההפרטה והאידיאולוגיה אותה הנחילו להם מביאים אותם לנקודה בה הם מניחים מראש שכל מהלך של שיפור ברשות חברה או שירות ממשלתית חייב להכרך במהלך הפרטה.

 

אם כן את הבעיה שאינה דווקא האופן בו מוכרים את צים, אלא עצם העובדה שמוכרים אותה, הסרט אינו מעלה. הסרט נשאר בתוך השיח הליברלי, הדואג למשחק הוגן בתוך כללי השוק, ושם את האצבע על הנקודה הלא נכונה. הבעיה אינה שורת נבחרי ציבור שסרחו וסורחים. הבעיה היא השיטה ההופכת את אלו לנורמה ומעניקה לבעלי ההון הפרטי עוד ועוד הזדמנויות לצבור כוח על חשבון נציגי הכוח הציבורי. מהלך ההפרטה הגדול הוא היוצר של מציאות זו, ולא פקידים או משפחה כזו אחרת.

 

הסרט שאינו שם את אצבעו על נקודה זו מחטיא את המטרה, והופך אף לחלק מטשטוש הבעיה האמיתית. זליכה מגן הקופה הציבורית תרם לא פחות מאלו המוכרים את המדינה בזול, להפרטה, להעברת עוד נכסים לידיים פרטיות, והמשך תהליך ריכוז העושר בישראל באותן ידיים. אחרי ההכרעה הזו, השאר כבר יסופר בתולדות ישראל, וזליכה ישווק את עצמו כשומר הקופה הציבורית בדרך לתפקידו הבא. אבל את השאלה הגדולה הסרט אינו מציב בפניו וגם לא בפניו של סלבין ולא בפני רשימת בכירים אחרים שכולם כאחד היו חלק מאותו מהלך.  מדוע צריך להפוך נכס ציבורי לפרטי? מדוע להעביר אותו לאותן ידיים המחזיקות ממילא חצי מהמשק בידיהן?

 

למרות כל האמור, לסרט חשיבות לא מעטה בכך שהוא שובר את דימוי השוק החופשי במסגרתו מנסים לנהל את העברת נכסי המדינה לגורמים פרטיים. יש לו יתרונות לא מעטים בכך שהוא מצליח להוות מסמך קליט ושוטף על נושא מורכב וטעון כל כך. יש לו חשיבות גדולה מכל באומץ העיתונאי שמגולם בהפקתו, ומחויבות לשיח הציבורי בנושא זה בישראל. לכן גם אם ראיתם את הסרט ובוודאי במידה שלא – רכשו את הסרט והפיצו אותו בין חבריכם.


פסקת כותרת-משנה [D1]

Posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי, תרבות וחברה | Comments Off on מהי “שיטת השקשוקה”? הערות על סרטו של מיקי רוזנטל