למה קפץ השר כץ

תחשוב על רכבות משא עם מכולות הנעות על המסילה המופרטת מהנמל המופרט באילת עד אשדוד וחוסכות את הסיבוב של תעלת סואץ. מדובר על קו תשתית ראשון במעלה בישראל, רווחי יותר מכל מה שידעה רכבת ישראל

ההסלמה הנוכחית ביחסי העבודה בין עובדי הרכבת לבין שר התחבורה, הזכירה לי שיחה מלפני כמה שבועות לאחר, שפרסמתי את הפוסט האחרון בנושא.

נפגשתי עם ידידה ותיקה לקפה. איך שהתיישבה היא הביטה עלי ונאנחה, “אתם מקרה אבוד”.

הצעתי לה שנזמין קודם משהו לשתות לפני שתפרט מי זה “אתם”, ומדוע התייאשה ממני באופן פרטי. היא ענתה שאני אמור כבר לדעת שהיא שותה אספרסו כפול, והיא תשמח להסביר לי את הדברים.

“אתם מקפידים להיאבק מאבקים שהסתיימו, בלי לנסות אפילו להבין את זה שנגדו אתם נאבקים,” היא ירתה.

ניסיתי לשאול האם המאבק על העבודה המאורגנת ברכבת הסתיים ואיזה מאבק אחר יש שם שאנחנו לא רואים.

בחוסר סבלנות נפנפה את שאלתי, “רוב העובדים ברכבת כבר ממילא עובדי קבלן בזכות הפשרות שעשה הוועד הקודם. מדוע אתה חושב שביבי וכץ ממנים את יוגב, ‘המוציא לפועל’ שלהם בקנה מידה לאומי, בשביל לפרק ועד קטן שממילא כבר התרגל להתפשר בקצוות וצריך רק להמשיך להתיש אותו? יוגב כבר הכריז שהוא גמר לפרק את העבודה המאורגנת בישראל ושזה ההישג הגדול ביותר שלו. נראה לך שבאמת בשביל זה הוא בא? וכץ נראה לך שהוא צריך את המאבקים האלו בשביל להיפטר משארית העובדים המאורגנים שנשארו ברכבת?”

ניסיתי להציע את האפשרות שכץ אכן מאמין שהתנהלות עובדי הרכבת מביאה לריבוי התאונות. אלא שהיא פסלה את הטיעון הזה במחי יד כשהצביעה על הדוחות של משרד התחבורה עצמו שכץ מינה המצביעים על כך שהאשמה בתאונות היא על מיקור החוץ והממשק בין כל הגורמים.תראה, הדוחות האלו נמצאים ברשת. מן הסתם שר התחבורה יכול לקרוא אותם או לפחות לבקש תקציר”.

“תחשוב גדול,” היא המשיכה, “לא על ועד עובדים של אלף עובדים. תחשוב בשביל מה הולכים למאבק כזה”.

כדי לשקם קצת את הדימוי שלי ניסיתי להציע: “בשביל כסף”.

“הרבה כסף!” המשיכה בלי לחכות שאסיים את דברי. “מה הפרויקט הגדול של הרכבת? זה לא הקו מראשון מערב עליו עושים את הרעש וגם לא כרמיאל. הסיפור הוא הרכבת לאילת. שם מצוי הכסף הגדול. ואל תחשוב שוב על בני אדם שנוסעים לבתי מלון באילת. אלו הפירורים. תחשוב על רכבות משא עם מכולות הנעות על המסילה הזו מאילת לאשדוד וחוסכות את הסיבוב של תעלת סואץ, שכבר אף אחד לא בטוח שאפשר יהיה לסמוך עליה במצב הנוכחי של מצרים. לא מדובר על הסעת אנשים לעבודה וחזרה, מדובר על קו תשתית ראשון במעלה בישראל, רווחי יותר מכל מה שידעה רכבת ישראל.

“כדי להעביר את זה לבעלות פרטית צריך לפרק את הוועד. אפשר לסגור את הרכבת לשנה אם היא תפתח מחדש בלי מי שיאבק כנגד מסירה של נכס מניב כזה לידיים הנכונות”.

כבר התחלתי לזוז באי שקט כשהיא הזכירה לי שאת נמל אילת המדינה מכרה בשנה שעברה, למרות שהוא פועל מצוין ורווחי מאוד. התאגיד שיכלול את הנמל וקו הרכבת הוא עסק מצוין.

“ואיך זה קשור לעסקה הנוכחית?” שאלתי כשהיא עצרה ללגום מהקפה.

“ראית את החוזה של בומברדייה, החברה הזרה, עם מדינת ישראל? לא? אף אחד לא ראה אותו. הוא סודי. מה יש בו שאסור להראות אותו לציבור או לפחות לבעלי עניין ישירים?”

היא סיימה את הקפה, קמה והזכירה לי, “כל זמן שאתם תחשבו שכץ נאבק בעובדים כי באמת אכפת לו איך הם מועסקים אתם תמשיכו לשחק את המשחק שלו.

“תחשוב בגדול, איך השר כץ דואג לעצמו. תחשוב על הכסף הגדול, לא זה שהוא מגלגל עכשיו, אלא העתידי, בחוזים האלו של מדינת ישראל הוא סוחר על חשבוננו”.

“רק רגע”, אמרתי, “זה ממש גדול מה שאת מספרת. זה פרויקט של כץ? של נתניהו? למי את מכוונת?”

היא כבר הסתובבה ללכת ואמרה, “אתה תמשיך לחשוב שמה שהכי חשוב זה בני אדם, שאזרחים במדינה יתפרנסו בכבוד, שיהיה להם כוח וכבוד במקום העבודה ושזה המפתח לעשות כאן שינוי. תמשיך. תדאג לבני אדם בזמן שמוכרים את כל התשתיות העתידיות שלהם. אל תדאג, אני אמשיך לשתות אתך קפה למרות שאתה נאיבי”.

אחרי שהלכה חשבתי לעצמי שהיא תמיד סבלה מעודף קונספירטיביות. אך בעקבות ההחרפה האחרונה במאבק לא יכולתי להשתחרר מהמחשבות שעלו לי בעקבות השיחה.

This entry was posted in כללי. Bookmark the permalink.