המונדיאל והמנחים באוניברסטיה הפתוחה

צפיה במשחקי המונדיאל כרוכה בהכרעות קשות, בראשית המשחק נתבעת מכל צופה הכרעה, בין הבירה ליין. לעיתים הבחירה ביניהם שיקפה גם בחירה בקבוצה.

ההתמודדות עם דילמות כאלו במשך שבועות רצופים, זימנה לי שיחות עם חברים תוך שאנו ממתינים שקבוצה זו או אחרת תיזכר שהגיעה לדרום אפריקה כדי לשחק כדור רגל ולא לטיול ספארי.

אחד הנושאים שעלו בין אלו העובדים כמרצים, היה תנאי העסקה. נושא שכבר מוצה וקוויתי שיפסיק להעכיר את השיחות שלנו. הבעיה עכשיו מסתבר מתרכזת ב’סגל הזוטר’ של האוניברסיטה הפתוחה. הם זוטרים למרות שלעיתים הם עובדים שם כבר עשרים שנה .

את התואר הראשון עשיתי באוניברסיטה הפתוחה. מאוד התאים לי הפטור מהרצאות והגמישות בזמני הלימוד.  את רוב המרצים לא ממש היכרתי.

באוניברסיטה הפתוחה זה כמובן היה מקובל לחלוטין. בכך היא מגשימה את יעודה להוות מסלול להשכלה גבוהה הפתוח לכולם שאינו מותנה בהתפנות במשך יום העבודה. בהחלט מוסד חיוני בחברה השואפת להנגיש השכלה לכולם.

למרות שאת רוב המרצים כמעט ולא היכרתי, אלו שלשיעוריהם הגעתי, היו מורים ראויים ומעניינים, למעשה רק בזכות כך המשכתי להגיע לשיעורים שלהם.

אלא שגם במפגש איתם אף פעם לא הטרדתי את עצמי בשאלה על תנאי העבודה שלהם. רק עם השנים, כשחברים שלי החלו ללמד באוניברסיטאות שונות כולל האוניברסיטה הפתוחה, התחלתי להיחשף למציאות העסקה.

מגוון הדרכים העידו על יצירתיות – העסקת מרצה במשך שנים כשהוא מפוטר כל סימסטר כדי שלא יצבור שום זכות, העסקה על פי מפתחות משתנים שאינם בשליטת העובד, ועוד דרכים  המוכרות לזרא דווקא מעובדים חסרי הכשרה.

ככל שהתבגרנו הצרימה הלכה וגברה ובאוניברסיטאות שונות התחילו התארגנויות של הסגל הזוטר, הכוללות חלק מכריע מסגל ההוראה באקדמיה.

תמיד התמיהה אותי העובדה כיצד אנשים משכילים, אינטליגנטים, [לפחות ברובם, הרי הם מרצים באוניבסיטאות שלנו], אינם רואים את שעליהם לעשות במקום להשלים עם מצבם ולקטר באוזני בשיחות על כוס בירה. התארגנות שלהם בכלל האוניבסיאות, שההבדל באופני הניצול ביניהן היה רק בשמות שהומצאו לשיטות הדומות, היא בעלת כוח אדיר.

התארגנות הסגל הזוטר באוניברסיטאות המרכזיות והשביתה האחרונה, עם ההסכם שבסופה, ששיפר באופן משמעותי את מצבם הייתה משמחת, גם אם ההישגים הם חלקיים, אלו דרכם של מאבקים .

ניתן היה להמשיך להתלבט בין הבירה ליין לקטר על נושאים אחרים, בהם גם לי היה מה להתלונן. הלקח שלמדתי מחברי הוא לבחור נושאים מספיק רחוקים שלא יתבעו ממני עשייה כלשהי ויאפשרו לי להמשיך להנות מצינת הבירה לשבח את הארומה של היין, ולקטר.

כאמור במונדיאל האחרון האידיליה הופרה עם אחד מהחברים שמלמד באוניברסיטה הפתוחה, כשהתברר שההסכם פסח עליהם. מסיבה עלומה הם אינם מאורגנים בתוך ארגון הסגל הזוטר, ולכן לא שבתו ולא זכו להסכם המינמלי לו זכו חבריהם באוניברסיטאות הרגילות.

מתוך שאלותי מתברר שמבנה האוניברסיטה השתנה בינתיים מהימים שאני למדתי שם ועוד היו לי שערות על ראשי.  היא גדלה והפכה להיות האוניברסטה הגדולה בארץ. רובם המכריע של סטודנטים נהנים היום משיעורים סדירים. גודלה ופיזורה כנראה היה הגורם שעיכב עד עכשיו את התארגנות הסגל.

דווקא בגלל שעד לתקופה האחרונה לא הצליחו התארגן, נראה שתיהיה זו בשורה גדולה כשיצליחו להשיג לעצמם זכויות מינמליות של עובדים: הסכם קיבוצי המבטיח להם העסקה רצופה והכרה במעמדם כעובדי האוניברסיטה.

ההצלחה לאגד ציבור כל כך מפוזר המוזן כמו כולנו בדימוי מסולף של שוק העבודה, מחייב דבר ראשון יצירת אמון בתוך החברה הישראלית המתפרקת.

האתגר הגדול שלהם, משקף את הקושי של כולנו, לראות את האמת המונחת לנגד עיננו. דרכם של כל מי שמתפרנס ממשכורתו, לחיים הוגנים, עוברת דרך התארגנות עם עמיתיו. עובדה זו מעומתת מול הדימוי השקרי  של השחקן הבודד בשוק העבודה שכל ההזדמנויות כביכול פתוחות לפניו.

היכולת לראות בחברנו לעבודה שותפים לטווח הארוך ולא מתחרים מוכחשת. תרגום יחסי החברות לעוצמה משותפת, ואת העוצמה המשותפת לחברות נראה בלתי אפשרי.

אני מקווה שחברי באופ יצליחו לשמור על השותפות ביניהם, ואפילו בשביל שנוכל להמשיך להתלונן בשקט על רמתם של השחקנים.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.