הקואופרטיב החמישי ומה הלאה?

קואופרטיב חמישי ומה הלאה?

על הקשר בין פעולות חברתיות לפעילות פוליטית

 

בימים אלו נפתח בקרית גת קואופרטיב המזון הקהילתי החמישי בישראל. פתיחתו מחדדת שאלות לגבי מהותו של קואופרטיב המזון באופן כללי כשהשאלה המרכזית העולה בעניין זה היא האם באמת ניתן לראות בקואופרטיב מזון כלי להתארגנות חברתית ובכללה התארגנות פוליטית?  זו שאלה מרכזית העומדות בפני כרכז צוות הקואופרטיבים, מלבד שאלות של תפעול יומיומי של הקואופרטיבים. שאלה זו נוגעת לדעתי לשאלות רחבות יותר באשר לדרך העבודה שלנו, ומכאן הטעם להרחיב עליהן.

ראשית כמה פרטים על הקואופרטיבים למזון: את רשת הקואופרטיבים בה אני עובד מפעילה עמותת ‘סינגור קהילתי’. העמותה עצמה, כשמה כן היא  – מארגנת אזרחים ועוזרת להם לעמוד על זכויותיהם מול הרשויות באמצעות חנות זכויות, התארגנות של דיירי השיכון הציבורי ועוד. בסינגור קהילתי רואים בתהליך שהפונים עצמם עוברים בתוך מאבק על זכויותיהם מטרה שוות ערך למטרת המאבק עצמו. העבודה ב’סינגור קהילתי’ נעשית במישורים שונים: קהילתי, משפטי, חינוכי ועוד. בשנתיים האחרונות מפעילה העמותה גם תוכנית מיוחדת למעקב אחרי תוכנית וויסקונסין בירושלים, ולמאבק בתכנית ובכך היא מצטרפת ומובילה ארגונים אחרים הנאבקים בתוכנית במקומות אחרים בארץ.

את קואופרטיב המזון הראשון הקימה העמותה בשכונת קטמון ח’ בירושלים. הקואופרטיב הוקם לפני כחמש שנים, אחרי יותר משנה של עבודת הכנה איסוף צוות והכשרתו. כשמו של הקואופרטיב כן הוא – התארגנות לקניית מזון ושאר מצרכי מכולת בסיטונאות ומכירתם לחברים במכיר העלות. את המימון לשכר הדירה למשכורתו של העובד, ולאשראי ראשוני לקנית הסחורה משיגה העמותה, אך כל שאר התפעול מבוסס על התנדבות של חברי הקואופרטיב. אלו מחויבים ברומות שונות – מהצוות המנהל, שהקים את הקואופרטיב, שחבריו מפעילים ומתנדבים שעות לא מעטות כל חודש ועד חבר מן המניין המחויב לשתי שעות התנדבות כל חודש. בנוסף על שעות ההתנדבות משלם כל חבר דמי חבר בסך חמישה שקלים לחודש. בזכות שתי מחויבויות אלו נהנה כל חבר קודם כל מחנות זולה בשכונה כשהחיסכון המושג בקניה בה הוא סביב 20% לעומת רשתות השיווק הזולות אליהן צריך לנסוע ומעל 30% לעמת המכולות בשכונה (נתונים נבדקו בקואופרטיב בקטמון, והם נכונים לכלל הקואופרטיבים בירושלים). אבל המסגרת החברתית של הקואופרטיב הופכת אותו להרבה יותר מסתם חנות מכולת זולה, והוא מתעצב על פי אופי החברים בו כמקום מפגש ושיחה.

הקואופרטיבים הוקמו עד עתה בשכונות קטמון, קרית מנחם וגילה בירושלים, בשכונה ד’ בבאר שבע, וזה האחרון בינתיים בקרית גת. מהפריסה של הקואופרטיבים מתבררת גם מטרתם: להציע לשכבות שנדחקו למצוקה ממשית ואף לרעב (או, כפי נהוג לכנות זאת היום בחוגים המקצועיים, ‘אי ביטחון תזונתי’), את הקואופרטיב כדרך להתמודד עם המצוקה, אליה נדחקו כתוצאה של המדיניות הממשלתית. הקואופרטיב  מציע תחליף להשפלה ולניוון שבחלוקות חבילות המזון והזדקקות לבתי התמחוי לסוגיהם, דרך שיש בה מתן כוח דווקא דרך המקום בו המדיניות הכלכלית פוגעת בבטן הרכה. דווקא בשאלה זו בה אנשים מוצאים את עצמם נאבקים על מה שאמור להיות מובן מאליו בחברה מודרנית – אוכל מזין לכל בני הבית – ניתן למצוא מקום של חיבור בין אנשים, תהליך שנותן כוח, ותחושה של שליטה בחיים.

האחריות הנדרשת מכל אחד מהחברים, והכלליות של הקואופרטיב – חברים בו אנשים מכל שכבות האוכלוסיה, מקהה במעט את עוקצו של המצב הקשה, ומתווה דרך של התמודדות איתו, המושכת את המשתתף למעלה, באספקטים רבים של חייו. החברים בקואופרטיבים ובצוותים המנהלים השונים מגיעים מרקעים שונים. בצד אלו שנאבקים על השגת כסף לצרכים בסיסיים, יש חברים שמחנים את המכונית ליד הקואופרטיב קונים ונוסעים הלאה (בדרך כלל מובילים קניות גם לאחרים). אלו ואלו חברים שווי חובות וזכויות. שיתוף הפעולה הנדרש מחברי הקואופרטיב כדי להפעיל אותו, והבסיס השווה לפעולה, מאפשר בנייה של שיתוף פעולה קהילתי רחב ובר קיימא.

עבודת הריכוז של קואופרטיב כזה כוללת עבודה עם אנשים ממקומות שונים בחברה הישראלית, תוך עשייה שיתופית. אצל כולם ההתמודדות על יציאה מדפוסי ההפרדה המוסכמת בין פרט לכלל ובין נותן למקבל היא קשה ומסובכת. חברי הצוותים מרגישים ומבינים כי הם שותפים במשהו שונה, הם חווים את האפשרויות שהתארגנות קואופרטיבית מציעה להם הזדמנות לחרוג מתוך דפוסים קיימים של חייהם.

הקואופרטיבים אמורים להפוך את ההתארגנות המשותפת לכוח בעל משמעות פוליטית, בשדה השכונתי בשדה העירוני או בשדה הארצי. התארגנות זו מתחילה אמנם מהתמודדות על הצרכים הבסיסים ביותר, אבל מציעה לחברים גם חיבור לשכניהם, ויצירת מערכת יחסים בה יהפכו משכנים לשותפים, שותפים ביצירת מרקם חברתי ראוי יותר, בהתמודדות על שינוי מצבם. כוחה של ההתארגנות במקום בסיסי זה, ויחד עם כך זוהי גם חולשתה. התרכזות רק בהתנהלות השוטפת של המקום יכולה להשאיר אותו כעוד התארגנות אזרחית – יפה, ראויה, מבוססת על עקרונות נכונים, אך כזו שאינה מתמודדת עם השיטה. ואולי בכך הופכת לעוד אחת ממאשרריה.

לבעיה זו צריך להוסיף את המורכבות של הכסף החיצוני המגויס לצורך תפעול הקואופרטיב. אמנם זוהי התארגנות שאינה מחליפה את תפקיד הממשלה אלא יוצרת מסגרות חברתיות הנוגדות למהלך ההפרטה הכללי של כל תחומי החיים במדיניות בישראל. אבל המימון הראשוני הוא מימון פילנטרופי שעליו ועל התפקיד שהוא תופס בחברה בכלל ובחברה הישראלית בפרט כבר נכתב רבות. קשה לגייס כסף לפעולה שאפילו בחלקה צבועה כפוליטית.

מה הוא אם כן מקומו של קואופרטיב המזון בעשייה הפוליטית? איך ניתן לשלב אותו בעשיה מסוג זה? עד כמה העובדה שעד עתה לא הפך לפוליטי הוא מיקרי?

שאלה זו ניצבת בפנינו בכלל תחום עבודה שלנו: מהי העבודה הנכונה בכל מקום בו אנחנו פועלים בצד העבודה המפלגתית? איזה מקום אנחנו צריכים לפנות לעבודה של ארגון ובניה חברתית, כבסיס לבניה של חלופה חברתית להרס של המדיניות השמרנית של העשורים האחרונים? איך ניתן לאחוז בשני קצותיו של המקל – גם לייצר אלטרנטיבות מקומיות וגם להיאבק על שינוי השיטה באופן כוללני?

המקרה של הקואופרטיב, איתו אני מתמודד באופן אישי, מלמד לדעתי על בעיה רחבה יותר בה אנו שרויים. החיבור הכביכול טבעי, בין מיזמים של בניה והתארגנות קהילתית, לבין פעילות פוליטית וקידום מדיניות מתקדמת בכל הרמות, אינו בא לידי ביטוי בעשיה ממשית. בישראל לעיתים נדמה שגם מאבקי עובדים אינם מחוברים, כמובן מאליו, לאופק הפוליטי בו הם אחוזים. המאבק האחרון של העובדים הארעיים בנמל תעופה בן גוריון, בהשתתפותו הפעילה חברנו של עמי וטורי, הבהיר עד כמה ממד זה נעדר ממאבקים אחרים, ועד כמה הוא תלוי באדם הנכון במקום הנכון.

לפני שניגשים להסביר את הכשל הזה, חשוב לעמוד על שורשיו ועל השלכותיו: ההפרדה שבין פעולה פוליטית-מפלגתית לבין ‘עבודת שטח’, אם בארגון עובדים ואם בעבודה קהילתית הנעדרת כביכול כל ממד פוליטי, היא הפרדה שמרנית. היא מנציחה את התפיסה שכל קביעת המדיניות צריכה להתנהל קודם כל מלמעלה למטה, ומבטלת את כוח ההתארגנות של מחוסרי ההון לעומת הכוח של אנשים שיכולים להיות מעורבים במשחק זה בזכות עושרם. היא שמרנית משום שהיא מטמיעה לתוכה את ההנחה שלחלקים שלמים מהחברה אין יכולת להבין ולהיות מעורבים בעיצוב המציאות הריאלית של חייהם. היא שמרנית משום שהיא גוזרת על פעילותנו להישאר באותם מעגלים מוכרים וחיוניים בהם אנחנו נמצאים, אבל להתעלם ממעגלים שלמים, ובעצם לוותר עליהם לטובת מישהו אחר.

אכן דרך ארוכה עברנו מהתפיסה המרקסית הקלאסית שהכוח לשינוי נמצא רק בידיהן של השכבות החלשות, המודרות לחלוטין ושרק בארגונן יש סיכוי לערער על סדרי השלטון הקיימים, ועד לכך שעבודה עם שכבות אלו לפעמים נראית זרה לעצם עבודתנו הפוליטית.

ניתן להצביע כמה גורמים מרכזיים המבנים את המצב הנוכחי. הראשון הוא אופיו של הכסף הממן חלק גדול מהעבודה הקהילתית, הארגונית, החברתית. כפי שנזכר כאן, זהו כסף פילנטרופי שמגיע מבעלי ההון ולכן ממן כמעט אך ורק פעילות לא פוליטית, כל זמן שהיא אינה מנסה לערער על סדרי החברה המבטיחים את המשך היווצרותו של הון כזה, מעבר לים, או כאן בארץ.

אלא שהסתפקות בתשובה מטריאליסטית כזו, נכונה ככל שתהיה, מכסה על בעיה יותר עמוקה שקשורה בנו עצמנו. פעמים לא מעטות אני מוצא את עצמי נבוך מול שאלות של פעילות פוליטית בעבודתי בקואופרטיב, וצערי אני לא יכול לתרץ את ההתלבטות בכך שהתורמים העלומים מעבר לים אינם רוצים בפעילות חינוכית נגד תקציב המדינה או סעיפים בתוכו כחלק מעבודת הקואופרטיב. בחינה כנה של הסיבות מראה שהן נעוצות קודם כל באינטואיציות ובהרגלים שלי ושל שותפי.

 רגע מלמד מבחינתי לעניין זה היה רגע הגעתו של אוטובוס נבחרי מפלגת העבודה לשכונת קטמון כחלק ממסע הבחירות בחורף 2006. האוטובוס חנה ליד פח אשפה, בתוך הטינופת וההזנחה, מה שגרם לכמה מנבחרנו לחזור מיד פנימה. אחרים, כמו פרץ ויחימוביץ, התמידו ושוטטו בסמטאות קטמון ח-ט. הם עשו זאת כפעולה תקשורתית, כחלק ממערכת בחירות ולא מתוך מחשבה שיש סיכוי אמיתי שאנשי קטמון יתמכו בהם. מנגד עמדנו אנחנו, העובדים, מנסים להשיג רגע-שיחה עם אחד הנבחרים, לסחוט הבטחה לפעול בנושא מסוים, תוך שאנו שבויים בדפוס הפעולה של ‘לובי’ ולא של פעולה פוליטית.

הביקור הזה, שמהלכו שיקף את המשבר של הליכוד, ואת הצלחתה של המפלגה בראשות פרץ לגייס לעצמה תומכים גם במעגלים שלא הייתה מורגלת בהם בעבר, שיקף בהתנהלותו, גם את החמצתה של ההזדמנות הזו.

כדי שבפעם הבאה נדע לנצל את התנופה, בצד המהלך הפוליטי מפלגתי, שאני אחד מתומכיו העקביים, חיוני לנהל מהלך מקביל של עבודת ארגון, של בניה חברתית תוך התמודדות עם מגמות ההתפוררות החברתית גם בבניה מלמטה. הבעיה הניצבת בפנינו היא היעדר כלים, היעדר ארגון, ובעיקר היעדר אופק של חיבור תשתית כזו עם פעילות פוליטית כללית, מפלגתית.

ואם לחזור אל השאלות בראשית המאמר: כיצד מחברים קואופרטיב כזה, שלכאורה יכול להוות בסיס לחינוך ולהתארגנות פוליטיים, תוך ניצול הכוח שנצבר, והניסיון בפעולה מאורגנת על בסיס שוויוני? איך צריך לעבוד כדי שחיבור כזה יהיה מובן מאליו?

ניתן לחפש את התשובות ביצירות הקואופרטיביות האדירות שהוקמו כאן בארץ ובמקומות אחרים בעבר והאופן בו הפכו עצמן לפוליטיות, או לחילופין ללמוד על מה שנעשה בעולם בעשורים האחרונים ממונדרגון הותיק ועד ההתארגנויות החדשות יחסית באמריקה הלטינית. אלו ואלו צריכים לעמוד כמקורות השראה.

אלא שאת התשובות הרלוונטיות למציאות שלנו נראה שנקבל רק מתוך המשך העבודה בשני המישורים והמשך הניסיון לחבר ביניהם. שוב נראה שהדרך אל התשובה התיאורטית הנכונה עוברת, על ידי עשייה קונקרטית ולא תיאורטית. עשייה שתחלץ תשובה זו מתוך מורכבותה של המציאות איתה אנו מתמודדים. המשך העבודה, גם בהתארגנויות חברתיות ‘מלמטה’ וגם במפלגה, תאפשר לנו הצלחות בשני המישורים.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי, תנועה שיתופית, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.