מהגרי העבודה, ילדיהם ושכר הבכירים

 

 

 

היוזמה לגרש את משפחות הילדים של מהגרי העבודה, העלתה לסדר היום הציבורי פעם נוספת את הסוגייה.  

 

אחת מחברותיה של ביתי היא ילדה של מהגרי עבודה מהפיליפינים, שהגיעו עם אישור עבדו כחוק טיפלו טיפול מסור בקשישים ישראלים, הכירו נישאו והביאו ילדים. כדרכם של בני אדם. התקנה שתיקן משרד הפנים הפך אותם לעובדים לא חוקים כביכול.

 

דרך נקודת מבטם אני חווה עוד אספקט של הדיון הציבורי. הכותרות מקבלות רבדים נוספים. וההפשטות והמספרים מקבלים פנים.

 

נראה כאילו הכל כבר נאמר, מכאן ומכאן, מצד המגרשים ומצד החומלים.

 

יש הסכמה אחת רווחת בין כולם שאנו עומדים מול בעיה סבוכה. כולם מניחים שתנאי ההעסקה של עובדים אלו נתונים, ונקבעים בצדק על יד מנגנון השוק. מנגנון זה מתברר בכל חולשתו, עם הדוח האחרון של הרשות לניירות ערך הדוח חשף את העלייה המטאורית בשכר הבכירים במגזר העסקי, באופן המנותק לחלוטין מביצועי החברות. הדוח מבהיר שאותו מנגנון עלום האמור להקצות לכל אחד את השכר המגיע לו על פי יכולותיו, אינו קיים  למעשה.

 

שכר הבכירים נקבע לא כתגמול לכישוריהם והצלחתם, וכך שכר העובדים העניים, אינו משקף בשום צורה את הצלחתם בתפקידם, או את חשיבות עבודתם, האמורים לזכות לביטוי בתוך השוק.  

 

במקרה שלפנינו הוא רק עוזר להסוות את הבעיה המהותית ממנה מתעלמים כל הצדדים בויכוח על הילדים ומשפחותיהם- העובדים עצמם ומקומם בכלכלה הישראלית. לפני שמדברים על ההשלכות של השתלבותם בחברה הישראלית, יש לבחון מה משמעות העסקתם.

 

שמירה על כל זכויותיהם של העובדים, ואפילו על פי זכויות המינימום של החוק הישראלי, תהפוך את העסקתם להרבה פחות כדאית, למעסיק הישראלי. אם זה כמטפלת העובדת למעשה 24 שעות ביממה, ואינה מקבלת תשלום על השעות הנוספות הרבות, ואם זה עובד חקלאי שאינו מתוגמל על העבודה הקשה.

 

גם אם באמת היו מנסים לאכוף חוקים אלו, ספק רב אם היו מצליחים. יכולתם של פקחים  להגיע לכל מקום מוגבלת. תהליכי הגשת התלונה והתביעה, ארוכים  ובדרך יש למעסיק העבריין דרכי מוצא רבות.

 

הדרך להגן על זכויותיהם של מהגרי העבודה ולהבטיח שעלות העסקתם תשתווה לעלות העסקת העובדים הישראלים, עוברת דרך העברת הכוח לידיהם.

 

רק ארגון של העובדים עצמם הנמצאים בכל מקום, ועדים בכל מקרה להפרת זכויותיהם, יכול לשמור על זכותיותיהם.

 

ארגון העובדים השוודי, למשל, הבין זאת, והחליט שהוא מארגן כל עובד, בלי קשר למסמכיו ולמעמדו. ‘אין עובד לא חוקי’, וכל עובד צריך להיות מאורגן.

 

מדיניות זו נראית אולי מתמיהה. ניתן להסביר אותה בחורף הארוך והחשוך. אך מבט נוסף מבהיר שזה הדבר ההגיוני ביותר לעשותו כדי להגן על העובד השוודי דווקא.

 

הדרך היעילה היחידה להגן על עצמו מפני פגיעה בתנאיו על ידי הבאת עובדים זולים יותר עוברת דרך ארגונם של עובדים אלו ומאבק על התנאים שיקבלו. במצב כזה יתרונם היחסי קטן. הם יועסקו  בדיוק באותם ענפים בהם חסרים עובדים בכמות בה חסרים, בלי לפגוע בתנאי ההעסקה של העובדים השוודים באותו ענף.

 

מהלך כזה ממזער את הבעיה- אין צורך לצוד בני אדם ולגרש אף אחד אלא אלא רק לשמור על זכויותיהם של כל העובדים, של כל בני האדם.

 

לא רק בשוודיה.

 

ארגון כוח לעובדים אימץ מדיניות זו והוא מארגן את המטפלות והמטפלים הסיעודיים.  ממצב בו הם מבודדים כל אחד בבית בבית הקשיש המטופל, הם צריכים להתארגן ולהיאבק על זכויותיהם.

 

מהלך  זה שכבר קם ועומד, ארגון של מהגרי העבודה עם העובדים בכל ענף, יועיל  גם לעובדים הישראלים, כשם שישמור על זכויותיהם של הזרים. אותם עובדים  הסובלים מהרעת התנאים בגלל היכולת להעסיק זרים בתת  תנאים.

 

חברתה של ביתי והוריה עומדים בקריטריונים שקבעה הממשלה, הפיתרון שלהם שבהחלט מעורר התרגשות ושמחה אצלנו אינו מסתיר את הבעיה המהותית.

 

הבעיה הזו צופנת בחובה גם הזדמנות גדולה להתמודד עם הניצול של מטפלות אלו שמוצאן רק מתחלף לאורך השנים, אך אופני הניצול נשארים דומים.

 

 

 

 

 

 

סוף שבוע שעבר היה מלא במקרה הרצח הנורא של הילדים. חיכיתי הכותרות ישקעו קצת כדי לחשוב ולהגיב. מצד שני ידעתי שאני צריך להזדרז לפני שיגיע מקרה האלמיות המזעזע הבא.

כל ידיעה חדשה על התפרצות של אלימות עם כל ידיעה על עוד מעשה זוועה עולה אצלי החיפוש למתכון כלשהו שיוכל להתמודד עם שגרה אלימה זו. הפוליטיקאים המתלהמים כל אחד בתורו ובתוקף תפקידו לא רק שאינם רלוונטים אלא נראים נלעגים.

ונותרת השאלה האם זה בידנו ובאיזה אופן ניתן להשפיע על החברה, אם מישהו באמת היה רוצה.

לכאורה מוצבת בפנינו תמיד ברירה על ידי הכלכלנים בין צמיחה ועושר  המביאים איתם בסופו של דבר רווחה לכלל החברה, לבין מתן מענה למצוקות של השכבות החלשות, המהוות מעין משקולת על צוארה של החברה. אם רק היינו מסוגלים להתנתק מרגשות החמלה שלנו ולתת לכלכלה להתנהל במסלולה התקין לתת לאותם מסכנים להסתדר תוך דור החברה היינו חיים בחברה טובה יותר תוך מספר שנים.

ההבטחה הזו נשמעת מכל דיבור של פקיד משרד אוצר, בתחילת כל משפט שאומר פרופסור לקלקלה כזה או אחר. גם כשהוא טוען שאסור להתעלם מהפערים ומהמצוקות, משתמע שהיה טוב לעשות כך אם רק היינו יכולים. כי כך היינו מגיעים טוב יותר לאן שאנחנו רוצים.

אם רק היינו יכולים להתעלם לדור אחד מהמצוקות, כפי שהכלכלנים דורשים, כל אותן בעיות כולל האלימות היו נפתרות. היינו במקום אחר.

ספר חדש חדש שיצא לא מזמן, מבהיר שהנחה זו היא לכל הפחות חסרת בסיס ואולי אף שגויה לחלוטין. שם הספר הוא  The Spirit Level של פיקט ווילקינסון, שהחליטו לבדוק ארצות שונות על פי פרמטרים שונים המעידים על החברה. רמת פשיעה ואלימות, סמים, רמת בריאות, מצבם של ילדים, וגם אמון של אנשים אחד בשני ומעורבות בקהילה.

המדדים נבחרו כך שיוכלו להימדד באופן אובייקטיבי וניתן יהיה להשוות בין חברה לחברה.

בספר הם עוברים על מחקרים רבים, והתוצאה כה חד משמעית ומצביעה על גורם אחד שיכול להסביר את התוצאות השונות.  

במדינות בהן הפערים היו נמוכים המצב היה טוב יותר באופן משמעותי ועקבי לעומת המדינות עם הפערים הגבוהים. אין השפעה לתרבויות השונות במדינות, אלא רק הפערים.

ארצות אליהן אנחנו לעיתים נושאים את עיננו, כמו ארה’ב, אנגליה, יש פי שלוש מקרי אלימות נגד קטינים תמותת תינוקות, ואחוז האנשים בבית סוהר גבוה פי שמונה. לעומת ארצות כמו שוודיה נורבגיה או יפן. דוגמאות אלו מבהירות שאין קשר לעושרה של המדינה. מדינות כמו פוטוגל איטליה או יוון המצטיינות בפערים גדולים מצטרפות לארה’ב ואנגליה ברשימה של הארצות בהן החיים אלימים ולא טובים.

בלי להיכנס לעומקו של המחקר, עליו ניתן לקרוא באתר של הספר, הוא מצביע באופן חד משמעי על כך שבארצות המתועשות אם אנחנו באמת רוצים להתמודד עם בעיות חברתיות כולל אלימות ופשיעה, אנחנו צריכים דבר ראשון להקטין את הפערים הכלכליים.

אפשר להתווכח על ההסברים לממצאים האלו. אבל כדאי שחוץ ממס השפתיים שמשלמים פוליטיקאים ואנשי ציבור לשאלת האלימות, יפנו את מבטם גם למקום ממנו ניתן להתחיל שינוי.

מקרה אלימות המזעזע הבא יגיע תוך שבוע שבועיים, ושוב תימלא התקשורת בכותרות דרמטיות, וטרמפיטסטים שונים ינסו לעשות הון פוליטי על חשבון הקורבנות.

אבל בין לבין ארוע אחד למשנהו ניתן לעצור להתבונן ולהבין שזו אינה גזירת גורל אלא בחירה שלנו כחברה לאן אנחנו רוצים ללכת, ואיזו סוג חברה אנחנו רוצים להיות.

והמקום להתחיל בו מסתבר הוא צמצום הפערים בחברה, כאחד הגורמים המשפיעים באופן היעיל ביותר על הדרך בה החברה שלנו מעוצבת.

זו אינה משאלת לב או קריאה פופוליסטית, אלא קודם כל מסקנה מתבקשת מסיכום של מחקרים רבים. עכשיו כך נראה חובת ההסבר וההוכחה, על אותם שתובעים השכם וערב  ‘לתת לשוק לעשות את שלו’, ומסתבר שבכך הם מדרדרים את כולנו לתהום חברתית, שגם אם לפעמים נראית כגזירת גורל, הרי מסתבר שהיא תוצאה של שורת החלטות אנושיות.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.