מה רוצים עובדי הרכבת

ביום ה’ הייתי צריך להגיע ברכבת לתל אביב. כמו רבים אחרים מצאתי את עצמי תקוע.

אלא שכעסי הופנה לא לעובדים אלא למי שנלחם בהם. ומנסה להפוך אותם ל’אויבי העם’.

ישראל כץ, שר התחבורה, רצה להשיג את הכותרות והתמונות של פתיחת הקו מראשל’צ לתל אביב, [קו חיוני לכל הדעות] תוך שהוא דורס את זכויותיהם של העובדים, שהם הבסיס לכל מערכת תחבורה שהיא.

בית הדין לעבודה שהחליט לשלול מעובדי הרכבת את זכותם הבסיסית לשבות, פסק את שלו, והתנער מאחריותו ליחסי עבודה הוגנים בחברה הישראלית.

במחאה של החודשיים האחרונים הועלו סיסמאות ודרישות רבות. אחת הנקודות שחזרו בניסוחים רבים היא העובדה שאזרחים עובדים כבר אינם יכולים להתפרנס בכבוד בישראל של 2011.  האצבעות כוונו לכיוונים רבים: לריכוזיות למחיר הקוטג’, למכס, וגם לעובדה שיש יותר ויותר עובדים העובדים בלי זכויות ובלי יכולת להיאבק עליהן.

במצב בו קרוב לחצי מהעניים הם אנשים עובדים, וכחמישית מהשכירים מתחת לקו העוני, לחשוב שההתמודדות החיונית עם הריכוזיות במשק תפתור משהו, היא אחת מן השתיים:

דרך להונות את הציבור או איוולות.

בלי טיפול ברמת השכר ותנאי ההעסקה בשוק העבודה הישראלי, כל מהלך שלא ישנה את חלוקת העושר בחברה לא שינה את העניין המהותי עבורו יצאו הישראלים לרחובות. ניתן לדבר בנאומים יפים על שילוב אוכלוסיות בשוק העבודה, על אחוז אבטלה נמוך ועוד, כל זמן שעבודה זו ממשיכה להיות בתנאי ניצול, מהלכים אלו  הם חסרי תוחלת.

המאבק הנוכחי של עובדי הרכבת הוא אחד המובהקים המתנהלים כעת, והוא על עצם זכות ההתארגנות של העובדים ויכולתם להמשיך לשמור על זכויות העובדים ברכבת, ולא להפוך את הדור הבא שלהם לעובדי קבלן המועסקים בתת תנאים.

שר התחבורה והנהלת הרכבת הצהירו במפורש שהמניע המרכזי לשילוב עובדי חברת קבלן בתחזוקת הקרונות, הוא כדי לא לתת לעובדים להישאר בעמדת כוח.

נימוקי היעילות אינם שמישים כאן מאחר שהניסיון העולמי מראה בבירור שמיקור החוץ של הרכבת גרם רק לחוסר יעילות בזבוז ואף ירידה בבטיחות.

אם כן זהו המאבק.

האם הציבור הישראלי המעלה את זעקת הצדק החברתי יכול להבין שעל זה בדיוק מדובר, שזכויות עובדים הן המרכיב הבסיסי ביותר כדי ליצור חברה מתוקנת?

האם הישראלים יכולים להבין את השובתים ולהבין שהם נאבקים את המאבק של כולנו, נגד ממשלה שהצהירה פעמים רבות שמטרתה היא פירוק העבודה המאורגנת בישראל, ופועלת בעקביות לשם כך. הן ביבי והן שריו הנבחרים, משלבים כוחות מזה יותר מעשור כדי להשלים מטרה זו ולנשל את ציבור העובדים הישראלי מזכויותיו.

האם המפגינים והמוחים בכל הארץ יכולים לראות את המאבק על זכות העובדים להתארגן כמאבקם שלהם על הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר?

לתמיכה הציבורית בעובדי הרכבת וגינוי המהלך של שר התחבורה, יש משקל אדיר במאבק הנוכחי.

אם אנחנו מחפשים כיצד להמשיך את המחאה מהקיץ, ואת הערוצים הבונים כדי לנתב את הסולידריות אותה חווינו בקיץ, יש כאן הזדמנות. הזדמנות הנבנית בזכות עובדיה האמיצים של הרכבת שאינם מוכנים לשתף פעולה עם פירוק ארגון העובדים שלהם, גם לא במחיר נזיד עדשים המוצע להם על חשבון העובדים החדשים האמורים להיקלט.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי, תרבות וחברה. Bookmark the permalink.