מרקס בבית הספר לכלכלה

לפני כחודש תיארתי באתר זה את המאבק שהתרחש בבית הספר לכלכלה באונ’ תל אביב, סביב הקמתו של מכון לחקר המדיניות הכלכלית בישראל. המכון אמור היה לקום בכספי בנק הפועלים, פרופ’ אריאל רובינשטין התנגד ופעל לביטול המכון וגם הצליח. ראש בית הספר הרצקוביץ התפטר בעקבות כך.
עכשיו ההמשך. פרופסור אחר מבית הספר, צביקה אקשטין, קם לתקוף את רובינשטין. הוא תובע להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לתוכנית הלימודים ועוד. המענין בהשתלחותו הוא האופן בו הוא בחר לתקוף את רובינשטין ומה ניתן ללמוד מכך על הכותב ועל בית הספר לכלכלה בכלל.
לרובינשטין מיוחסות השקפות מרקסיסטיות [בעיני רוחי אני רואה כבר ועדת טיהור נוסח מק’רתי הדנה בעתידו של רובינשטין והוא נדרש להישבע שמעולם לא פתח את הקפיטל אפילו לא כדי ליבש פרחים…], וחשוב מכך טענה שאין מקום ללמד את מארקס בבית הספר לכלכלה, משום שהלה לא הוסיף דבר לתחום מחקר זה. עדיף להביא דברים בשם אומרם.

פרופ’ צביקה אקשטיין:

“סטודנטים רבים מעונינים שנלמד תורות ודעות של אנשים שתרמו לתחומי מחקר אחרים, וכן לעיתונות ולפוליטיקה הישראלית. לשמחתי אנו מלמדים חומר ‘משעמם’- את מה שהחוקרים בכלכלה מצאו, ובמיוחד את החשובים שביניהם. לדוגמא קרל מארקס היה איש עם השפעה גדולה על העולם, אבל לא על המחקר בכלכלה. לכן אין שמו מזכר אצלנו.”

ציטוט זה מהווה עוד דוגמא לכך שהבורות אינה נעצרת בשער האוניברסיטה, ולעיתים אף נובעת ממגדל השן בצירוף של רדידות ויהירות שרק מדגישים אותה. יש טעם בהתייחסות לטענה מופרכת זו רק כדי להזכיר, שוב, את העובדה שבבית הספר לכלכלה באוניברסיטת ת”א אין ולו קורס אחד על תולדות המחשבה הכלכלית [בעניין זה ניתן לראות את מאמרו של חגי קוט בוגר מצטין של החוג בגיליון חברה מס’ 9]. היעדרם של לימודים כאלו יכול להסביר בורות כזו אצל בוגר תואר ראשון, אבל פרופסור מן המניין? שאפילו אינו מתבייש בה? נפלאות דרכי ההון…

אלא שסיבה חשובה יותר להתייחסות לאיוולת מהסוג הזה נובעת בעיקר מן העובדה שישנם רבים בחברה הישראלית אשר חושבים שעמדתו של אקשטיין היא בעלת עוגן כלשהו בחקר המחשבה הכלכלית. לכן כדאי להקדיש כמה מילים לעניין.

אקשטיין כמובן מנסה להתיחס למדע הכלכלה כדיסציפלינה נפרדת מתחומי מחקר אחרים הניתנת לבידוד, עם נקודות השקה ברורות ומוגדרות. גישה שככל שהיא דומיננטית יותר, בחוגי הכלכלה הישראלים או העולמיים, כך היא מבליטה את דלותם במידה גדולה יותר.
פרידריך פון הייק, אביו הרוחני של מילטון פרידמן, וכוהנה הגדול של כת המוניטריסטים בעולם כולו, מציין בבירור במקומות רבים, שכלכלן הרוצה לדעת משהו על כלכלה חייב לשלב את מחקריו בתחומי מחקר מקבילים. הייק עצמו נשמע לתביעתו וכותב רבות על אספקטים אלו. הביקורת על מסקנותיו, ראויה לדיון נפרד.
אלא שגם אם מאמצים את שיטתו של אקשטין וחבריו לגבי מדע הכלכלה, עדיין צריכים להתמודד עם העובדה שכל סקירה תיאורטית של התפתחות הכלכלה, מתעכבת ארוכות על התיאוריה המארקסית.

בספר של שומפטר, History of Economic Analysis, ספר קלאסי בתולדות המחשבה הכלכלית, שאין ניתוח היסטורי רציני של המחשבה הכלכלית משמאל או מימין שאינו מתייחס אליו, ישנם יותר מחמישים אזכורים של התיאוריה המארקסית. יותר מריקרדו, ופחות רק מאזכורים של אדם סמית. כך שאקשטיין היה יכול להסתפק בפתיחת האינדקס של הספר בלי להסתכן בקריאתו, כדי לחסוך מעצמו את פרסום האיוולת. למעשה כתב שומפטר ספר הנקרא “Economists From Marx to Keynes” שכמשתמע משמו הוא מיחס מקום חשוב למארקס במדע הכלכלה.
הבהרה חשובה לעניין זה היא העובדה ששומפטר עצמו לא היה מרקסיסט או סוציאליסט משום היבט. אלא שבתוקף עמדתו הליברלית הוא היה מחויב גם לידע והכרות עם התפתחות המחשבה הכלכלית מעבר לגישה שנלמדה בזמנו.

אם אקשטין היה מעין קצת בנושא, [למרות שהוא כנראה היה פטור משאלות כאלו כי אין קורס כזה בחוג], היה רואה שלא רק שומפטר אלא כולם צריכים להתייחס למרקס כשהם רוצים להבין את התפתחותה של המחשבה הכלכלית. כדי להבין את התיאוריה הניאו קלאסית ומגבלותיה עם או בלי ביקורת, אי אפשר בלי להבין את המהלך התיאורטי שעושה מארקס בסוף המאה ה-19 והשלכותיו על התיאוריה הכלכלית.
נכתב על כך הרבה, מכיוונים שונים, ואין לי כאן כוונה להיכנס לנושא זה לעומק. אציין נושא אחד מובהק הקשור להיבטים כלכליים טהורים ע”פ התפיסה של אקשטיין.
התיאוריה הניאו קלאסית שהאורתודוכסיה הכלכלית בת זמננו שבויה בתוכה, קידשה את תיאורית הפריון השולי מבית מדרשם של קלארק מארשל וג’יבון. פיתוח זה, של אלמנט אחד מהתיאוריה של ריקרדו, והשלטתו על כל היתר בסוף המאה ה-19 והחצי הראשון של המאה ה-20 היה פרוייקט חיוני עבור הכוחות השמרנים, לאור פיתוח של אספקט אחר מרכזי יותר בתיאוריה של ריקרדו.
מארקס לוקח מהתיאוריה של ריקרדו את שאלת הערך המבוסס על עבודה אנושית, מושג שפותח מתוך התיאוריה של סמית, ובונה עליו את התיאוריה המארקסית. נושא זה, הפותח את הכרך הראשון של הקפיטל, חוזר גם בכרך השלישי, בנגזרות המפותחות שלו שמארקס לא הספיק להשלימן.
בכל מקרה הכרך הראשון שפורסם והשני שפורסם אחריו, מהווים בעיה אדירה עבור כל התיאורטיקנים הכלכלים השמרנים. לא מדובר כאן על עוד סוציאליסט נוסח ראשית המאה התשע עשרה בעל לב רחום המציע מודלים סוציולוגים שונים להמעיט את הסבל בעולם. הניתוח שמציע מארקס, נעשה במגרש הביתי של הכלכלנים הליברלים, מתחיל מפיתוח של התיאוריה של ריקרדו ומשתמש במחקר אמפירי מקיף כדי לבסס ניתוחים ומודלים מופשטים.
אחת התוצאות של אתגר זה היא הנטישה של התיאוריה של ריקרדו המבססת את הערך על עבודה אנושית וביסוס התיאוריה הכלכלית כולה על שאלת התועלת השולית.

המגבלות של המודלים השונים שפותחו מאז ומגבילים עצמם לשאלה זו הם עניין לדיון נפרד. המדהים הוא שבמסגרת הפיכתם לאידאולוגיה ולדת הרשמית של מדע הכלכלה, צריך למחוק את כל ההיסטוריה שלהם. האופן והדחיפה לעשות זאת ניתנים להבנה רק מתוך האתגר שהציבה לפניהם התיאוריה המארקסית. אתגר שההתמודדות התיאורטית האמיתית אתו הייתה חלקית ולא משכנעת.

השאלות שהעלה מרקס לפני יותר ממאה שנים עדין לא זכו לפיתוח ומענה. המודלים שפיתח כדי להבין את התפתחות הכלכלה, הם בחלקם רלוונטים עד היום וברובם כבר לא. אלא שזה על שום הזמן שעבר והעובדה שפיתוחם של אלו נעצר בחצי הראשון של המאה העשרים, ולא משום שאין בהם כדי לתרום לחשיבה כלכלית תיאורטית. ההיפך, הדחיפה לנטשם הייתה משום האופן בו השמיטו את הקרקע מתחת התיאוריה הכלכלית הליברלית בת זמנם.
נושא זה ואחרים לא ילמד, כאמור, בבית הספר לכלכלה באונ’ תל אביב, משום שהוא אינו נוגע למדע הכלכלה, שמטרתו כנראה היא לתת כלים בידיה של הנהלת האוניברסיטה להעסיק ילדים ונשים מתחת לשכר מינימום, להתעמר בסגל הזוטר ועוד.

This entry was posted in כלכלה ופוליטיקה, כללי. Bookmark the permalink.