התארגנות עובדים והתנועה הקיבוצית

פעם כשהייתי נער הסיעו אותנו לכבוד האחד במאי לאפעל, כדי שנבין מדוע  חג הפועלים הוא החג שלנו. אני זוכר בעיקר ששניאור משפיים בא עם המקטרת וסיפר לנו שהוא רפתן, אבל אינו פועל כי לא רק שכל הפרות ומכון החליבה בבעלותו אלא גם המפעל של הקיבוץ. אבל, אמר, (ואז עצר כדי לפמפם במקטרתו) –  למרות שהוא אינו פועל שכיר הרי שחג הפועלים הוא חגנו, מאבקם הוא מאבקנו והביטוי המלא לסולידאריות בקיבוצים היא האחווה העולמית בין הפועלים, וכן הלאה.

אחר כך הייתה הופעה וריקודים לתוך הלילה ואני יצאתי לחיפושים (כושלים) אחרי ביטויים יותר קונקרטים של אותה אחווה עליה כולם דיברו. בבוקר קבוצת הבנות, אחרי שינה קצרה מידי, יצאה עם איזה טיעון נגד הפגנות בכלל והפגנת אחד במאי בפרט, או ההיפך, והחליטה שהיא מדלגת על הצעדה. אני החלטתי, לצעוד איתן, לתחנת האוטובוס בחיפושי המתמשכים אחרי אחווה. אלא שהביטוי היחידי לאחווה שזכיתי לו היה הזכות לסחוב כמה מהתיקים שלהן.

מאז נראה שסוגיית אחוות הפועלים ירדה מהפרק בחברה הישראלית כולה וגם בקיבוצים. עבודה מאורגנת נהפכה למוקצית מחמת מיאוס ופורקה בכמה מהלכים ממוקדים ומכוונים, עד שהגענו לתחתית הרשימה של אחוז העובדים המאורגנים מבין המדינות המתועשות עם כ-30% בלבד עובדים מאורגנים מתוך כוח העבודה.

מאמצע שנות השמונים גם הקיבוצים עמדו תחת אותה מתקפה. אולי בגלל זה ואולי בגלל סיבות אחרות, ברוב המקרים לא הטרידו את עצמם הקיבוצניקים והקיבוצים בשאלות של סולידריות בין עובדים איתן ניסו לאתגר אותנו בשנים שקדמו לתהליכים אלו.

בשנתיים האחרונות השתנה המצב בשוק העבודה ואחרי כמה ניסיונות התארגנות חלוציים שפורקו בכוח הזרוע וההון (חיפה כימיקלים דרום, מטרו דן בבאר שבע ועוד), קם ארגון ששינה את כללי המשחק שהיו נהוגים בעשורים האחרונים.

'כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי' שם לעצמו מטרה לארגן את כל סוגי העובדים בישראל, באופן דמוקרטי המחזיר את הכוח לעובדים עצמם.

בשנתיים אלו התארגנו במסגרת כוח לעובדים מגוון רחב של עובדים – מטפלות המשפחתונים, מורי האוניברסיטה הפתוחה, מורי מכון שכטר, עובדות הניקיון באוניברסיטה,  עובדי חברת פילת ועוד רבים אחרים. הארגון שהתחיל לפעול בקרב עובדים שההסתדרות לא ספרה קודם לכן, שינה ומשנה את שוק העבודה בישראל, ובכלל זה גם את ההסתדרות שחזרה להתמודד עם ארגון עובדים חדשים ומגזרי עבודה חדשים.

יותר מכך – התברר שגם אלו העובדים במקומות יוקרתיים כמו חברת ההשמה 'פילת' ומקומות אחרים רואים בהתארגנות את הדרך הנכונה להשיג את זכויותיהם. עובדי פילת ברובם משכילים ועובדים בעבודה מורכבת – מיון עובדים והשמתם במקומות עבודה. ובכל זאת הם סובלים מתנאי עבודה קשים: שעות עבודה עליהן הם לא מקבלים תשלום, תשלום נמוך לשעה בחלק מהמקרים והתעלמות מחלק מזכויותיהם כעובדים. למרות היותם עובדים חזקים יחסית ההנהלה סירבה להכיר בארגון המייצג אותם, ואף איימה בפיטורין על חלק מהפעילים בוועד. הנהלה זו מתעקשת לא לחתום על הסכם קיבוצי. מתברר שאותם ניסיונות להתעלם מכוחם של העובדים נעשים כשמדובר על מנקות של האוניברסיטה או יועצות ארגוניות בעלות תואר שני. הטקטיקה של המעסיקים אינה משתנה.

כוח לעובדים שכמעט כל העבודה שבו נעשית בהתנדבות הצליח בשנתיים האחרונות לחולל מהפיכה ביחסי העבודה בישראל ולהציב חלופה ריאלית בפני כל ציבור עובדים ומאפשר לו לזכות בתמיכה וליווי בהתארגנות ובמו"מ עם המעסיק. המעסיקים מצידם מנסה לעיתים להילחם בעובדים ובכוחם המאורגן ולהכחיש זכות זו.

מאבק זה, שחוזר על עצמו בורסיות שונות, מציב מחדש מול הקיבוצניקים את שאלת האחווה והסולידריות. רובם עכשיו כבר שכירים בעצמם ואינם יכולים להסתתר מאחורי ענני העשן שהם אינם פועלים. האם מאבקי עובדים הם עניינם של חברי הקיבוצים או שהסולידריות (אם בדמות רשת ביטחון עם חורים קטנים או גדולים ואם בדמות קיבוץ שיתופי) נעצרת בשער המשק?

האם לתנועה הקיבוצית יש איזה מסר סולידארי לחברה הישראלית? האם היא יכולה להיות גוף משמעותי במאבקים המעצבים עכשיו את החברה הישראלית מחדש?

ומעבר לכך – האם האנשים המובילים בתנועה הקיבוצית, בקיבוצים המתחדשים או במטה השיתופי, יכולים לצאת כנגד התארגנות עובדים?

את התשובות אין לחפש בכתבים או בתקנונים אלא בליבם של חברי הקיבוצים.

את השאלות יש להפנות כלפי עצמנו וגם כלפי בעלי התפקידים בתנועה. גם להם כמו לנו אין את הפריוולגיה להסתתר אלא להוביל ובבירור את התנועה הקיבוצית למקומה כמובילה של הסולידאריות בחברה הישראלית על כל פניה.

פורסם בקטגוריה כלכלה ופוליטיקה, כללי, תנועה שיתופית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.